וקשה. קשה להתמודד עם המוח הזה.
בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נופלת למקום הזה של ה"לא בא לי".
"בשבת – קנדה", מטרטר לי הווטסאפ, ממממ... לא בא לי.
"שומעת", בוקע קול מהמשיבון, "7 בכניסה לחרובית". אוף, לא, לא בא לי...
"את באה לסיבוב..." לא, לא ב.. טוב, הבנתם ת'רעיון.
פתאום כל אותם דברים שהיו משמחים אותי, שלא לומר מרגשים, כמו להכין את הציוד בערב לפני או להוריד את קובץ הניווט של המסלול ולהביט בו ב-google earth, הפכו בתקופה האחרונה לעול, שלא לומר למעצבנים ממש... אני מוצאת את עצמי רוטנת ונרגנת. פעם עוד הייתי מכינה את הציוד ומתחרטת בבוקר, אבל עכשיו אני אפילו לא טורחת להוציא את האופניים מהמחסן ומסננת בארסיות ווטסאפית אופיינית, "אני לא אגיע, תיהנו".
אני לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה האמיתית לכך. הרי להאשים את הדרדרת והלחות והטמפרטורות זה קצת כמו ה"אוי יוי יוי" של החמישייה הקאמרית. מי שבאמת רוצה לרכוב ימצא את המסלול והשעה המתאימים ויחזור שמח וטוב לב גם אם חם ולח וגם אם קר ורטוב. זה הכול בראש, הרי, והראש שלי... אוי, הראש שלי לא במיטבו... :-(
אז תהיו חברים ותנו איזו עצה חכמה כיצד להחזיר עטרה ליושנה ורוכבת לעצמה...