"משרד הבריאות מחריף את המגבלות" שמעתי את הרדיו מטרטר בחצי אוזן בעודי מתעוררת. אוף, בכל יום סוגרים אותנו יותר ויותר. בעודי לוגמת מהקפה אני גוללת את המסמך האינסופי שמכיל את ההנחיות החדשות, מנסה להבין אם מותר לי להוציא את האף החוצה או לא. "תגיד" אני אומרת לזוגי, "אתה מצליח להבין אם מותר לצאת או לא?"... הוא מושך בכתפיו, יש לו צרות יותר גדולות על הראש עכשיו, הרי השמיים נסגרו כמעט הרמטית, הדואר בקושי מתפקד והוא, הוא הרי "מחכה לחלק החשוב הזה לאופנוע שלו...", לך תבין.
"לעזאזל", אני מסננת, אני לא נשארת פה בכלא. "אני יוצאת לסיבוב ביער" אני מצהירה בקול, מחכה לשמוע איזה בדל מחאה, כלום. הסגר הזה גורם לנו באופן פרדוקסלי, על אף שהוא כופה עלנו להיות סגורים באותו חלל, להתכנס בתוך עצמנו.
בדרך לאוטו אני עוד משתעשעת ברעיון להתקשר למישהו, להזמין אותו לרכיבה, אבל אז נמלכת בדעתי, אני גם ככה מרגישה לא בסדר להפר את הסגר, אז להשתין מהמקפצה?
הכבישים ריקים, ברדיו הקריין נשמע כאילו הקליטו אותו שלשום ופשוט שמו את הקלטת לרוץ בלופ. הכל נשמע אותו דבר. אני מעבירה לתחנה אחרת, "יופי, קצת דיסקו" אני צוהלת ומזיזה תיישבן לפי הקצב, לרגע אני שוכחת מכל הברוך הזה שנקלענו אליו ומתחברת להתרגשות המוכרת שממלאת אותי בכל פעם שאני יוצאת לרכוב.
מגרש החניה ביער שומם. בחיי שאף פעם לא ראיתי אותו ככה. "יופי" אני מסננת, "יהיה לי את כל היער בשבילי". זו חוויה מיוחדת לרכוב לבד. כל שכן כשהיער ריק, אני מתמכרת לשקט, לאוויר הצח ותחושת עונג מציפה אותי.
את ציוץ הציפורים ואוושת הרוח בעלים מפרות מהלומות קצובות. אני מכירה את הקול הזה. "WTF? מסיבת יער? עכשיו?" הבסים העמוקים קרבים והולכים, אני ממש מרגישה את הוויברציות מכות בי, עוד עיקול ועוד אחד והנה הם מולי. כמה אוהלים פזורים על פני קרחת יער, כשמסביבם ובתוכם שרועים כל מיני טיפוסים במצבי צבירה שונים וכמה מהם מתנועעים כלולבים לקצב המוסיקה עם מבט חלול בעיניים. אחד מהם קולט אותי, מחייך ורץ לכיווני "הו הו, הלו! את! חכי רגע!!!", "תרגע בנאדם" אני צועקת אליו בניסיון לעצור אותו במרחק סביר, "מה נסגר אתכם"...
"הכל טוב אחותי" הוא מחייך אלי ועכשיו אני שמה לב לעיניים האדומות שלו, "דלוקים, הא?" אני מנסה להתבדח, "כן, תשמעי..." הוא מחייך, "בואי, תשתי משהו" הוא אומר לי ומסמן בתנועת מחווה רחבה לעבר המאהל, "לא, לא תודה" אני אומרת ומתכוונת לטפס על האוכף, "מה לא?!" הוא מזעיף פניו, "את לא יכולה לסרב!", אני מסתכלת עליו בחשד ופתאום שמה לב שכל שאר המסטולים מתחילים להקיף אותי, "חכי, חכי, אל תלכי" הם לוחשים לכיווני... אני מנסה להיחלץ אבל הם כבר ממש לידי, נושפים עלי, "הי! הי!, תתרחקו ממני!" אני פוקדת אבל הם כבר אוחזים בי, אחד מהם אוחז בידי החשופה, הוא בוער. ואז זה מכה בי, "אתה עם חום?!" אני צועקת "עזוב אותי!", הוא לרגע מחייך ואז משתעל, הוא אשכרה משתעל עלי!
ואחריו כל השאר, כולם משתעלים וצוחקים, צוחקים ומשתעלים, "את מבינה" הוא אומר לי, "זאת מסיבת קורונה, אנחנו כולנו חולים, אנחנו זומבים של קורונה!!!!", "זומבים של קורררווווננננההההה!" שואגים אחריו כל השאר.
הם מחבקים אותי, מגפפים אותי, אחד מהם מתקרב אלי, אני מריחה את הבל פיו, הוא עומד לנשק אותי,
ואז התעוררתי.
"משרד הבריאות מחריף את המגבלות" שמעתי את הרדיו מטרטר.