תפריט
התחבר
התנתק
להורדת האפליקציה:

לשחרר את ווילי

הדפס
הוסף למועדפים
דפני מתוסכלת מאחד הטריקים הכי עתיקים בהיסטוריה מאז המצאת הגלגל...

אני חושבת שאני רוכבת סבבה. לא, באמת. אחרי לא מעט שנים שאני על האוכף, אני מרגישה "בבית" בכל פעם שה"קליק קלאק" נשמע מכיוון הדוושות שלי והמבט מתמקד בשביל שלפני. גינות סלעים, מדרגות וירידות תלולות כבר מזמן לא מלחיצות אותי ואני אפילו צוברת פה ושם קצת "זמן אוויר" רחמנא ליצלן. רק דבר אחד מצליח להעיב על החגיגה הזו. הווילי.
כן, את התעלול הזה אני משום מה לא מצליחה לפצח.
וזה לא שלא ניסיתי, בחיי שאני ממש משתדלת, אבל זה פשוט לא הולך.
וזה ממש, אבל ממש מבאס.

שי, אחד מאלה שרוכבים איתי מעת לעת, הוא אלוף הווילי. הוא יכול להניף את הגלגל הקדמי שלו אל על ולהשאיר אותו שם רוב הרכיבה. כמו לוליין הוא מאזן את עצמו על הגלגל האחורי וממשיך לרכוב כאילו מדובר בעניין שבשגרה ואפילו מנהל במקביל שיחות מעמיקות על ענייני דיומא.
כמה וכמה פעמים ניגשתי אליו בדחילו בהפסקת הקפה או בסוף הרכיבה וביקשתי ממנו שיגלה לי את הסוד. "תראי" הוא היה זורח, "פשוט תעבירי את המשקל לאחור, תקפידי על ידיים ישרות וברכיים כפופות וזהו". לא הועילו כל תחינותיי וניסיונותיי לחלץ ממנו את ה"מרכיב הסודי" והוא תמיד חזר על המנטרה: "באמת שאין פה מרכיב סודי, רק למצוא את 'הנקודה המתוקה' ולהתאמן, הרבה להתאמן!".

אז בואו נדבר רגע על הנקודה המתוקה הזו. אני באמת לא מבינה מי החליט לתת לה את התואר מתוקה... כי עד שמצליחים למצוא אותה (אם בכלל) אוכלים בעיקר מרורים... הנה, בשבוע שעבר שמתי נפשי בכפי והחלטתי לצאת להתאמן בווילי. בחרתי את אחד הרחובות השקטים והמבודדים בשכונה, אחד כזה שאין בו הרבה עוברים ושבים (החלטה שהתגלתה כפעולה החכמה היחידה באותו יום...), הנמכתי קצת את הכיסא, רכסתי את הקסדה, לקחתי נשימה עמוקה ושיננתי בחרישיות את מה ששי הנחה אותי לעשות.
עליה מתונה – צ'ק.
ידיים ישרות – צ'ק.
הישענות לאחור, מרכז הכובד מעל לנאבה האחורית – צ'ק.
קומיטמנט (תמיד חשוב!) – צ'ק.
הילוך נמוך – צ'ק.
אצבע ימין מלטפת את ידית הבלם האחורי – צ'ק.
מכת פידול להרמת הגלגל הקדמי – צ'....
........
אאאאווו!

הכל קרה כל כך מהר וקשה לי לתאר לכם את הכאב שפילח אותי מהמסד על הטפחות. הרגשתי את הזעזוע, מקצה (עצם) זנבי ועד לריסים... גל הדף שגרם לנשימתי להיעתק לרגע או שניים.

כשפקחתי את עיני ראיתי את הכידון ולא הבנתי למה לעזאזל האופניים שוכבים עלי. ניסיתי לקום, אבל אז התחוור לי הכל - אני עם הקליטים...

אז עכשיו אני מסתובבת עם עיגול כחלחל על ישבן ימין ועוד עיגול תואם על ישבן שמאל וזה כלום לעומת האגו שלי, שהתכווץ לממדים כל כך קטנים עד שקשה לי לאתר היכן הוא מסתתר.
הדבר היחידי שאני מתנחמת בו זה שבחרתי ברחוב הצדדי ההוא, כי רק מה שהיה חסר לי עכשיו הוא שרחלי מקומה 3 שגם ככה מסתכלת עלי בעין עקומה מאז שעברתי לבניין, תהיה עדה לסלטה.  

ואתם, מה הנמסיס שלכם? ותהיו נחמדים, אם יש לכם טיפ מנצח לווילי – תחלקו...


הוסף תגובה


שלח
האם לדווח על תוכן זה כלא ראוי?

כן
לא
חובה להזין כתובת מייל
שלח

או
להתחברות דרך פייסבוק
עוד לא נרשמת ל-e ירוק? להרשמה