אני חושבת שאני רוכבת סבבה. לא, באמת. אחרי לא מעט שנים שאני על האוכף, אני מרגישה "בבית" בכל פעם שה"קליק קלאק" נשמע מכיוון הדוושות שלי והמבט מתמקד בשביל שלפני. גינות סלעים, מדרגות וירידות תלולות כבר מזמן לא מלחיצות אותי ואני אפילו צוברת פה ושם קצת "זמן אוויר" רחמנא ליצלן. רק דבר אחד מצליח להעיב על החגיגה הזו. הווילי.
כן, את התעלול הזה אני משום מה לא מצליחה לפצח.
וזה לא שלא ניסיתי, בחיי שאני ממש משתדלת, אבל זה פשוט לא הולך.
וזה ממש, אבל ממש מבאס.
שי, אחד מאלה שרוכבים איתי מעת לעת, הוא אלוף הווילי. הוא יכול להניף את הגלגל הקדמי שלו אל על ולהשאיר אותו שם רוב הרכיבה. כמו לוליין הוא מאזן את עצמו על הגלגל האחורי וממשיך לרכוב כאילו מדובר בעניין שבשגרה ואפילו מנהל במקביל שיחות מעמיקות על ענייני דיומא.
כמה וכמה פעמים ניגשתי אליו בדחילו בהפסקת הקפה או בסוף הרכיבה וביקשתי ממנו שיגלה לי את הסוד. "תראי" הוא היה זורח, "פשוט תעבירי את המשקל לאחור, תקפידי על ידיים ישרות וברכיים כפופות וזהו". לא הועילו כל תחינותיי וניסיונותיי לחלץ ממנו את ה"מרכיב הסודי" והוא תמיד חזר על המנטרה: "באמת שאין פה מרכיב סודי, רק למצוא את 'הנקודה המתוקה' ולהתאמן, הרבה להתאמן!".