מאז אותה פגישה היינו רוכבים יחד מדי פעם. הרכיבות עם דדי לא התאפיינו ברמות אדרנלין גבוהות בדם. "את זוכרת", היה צוחק, "אני כבר זקן, אל תצפי להשתוללויות, כן?" ואני הייתי מבטיחה לו ש"הכול ברגוע". אבל אוי, כמה אהבתי לרכוב איתו... האיש הזה הוא סוג של אנציקלופדיה מהלכת, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא מכיר את שמות כל הצמחים ובעלי החיים שאתה יכול להעלות בדעתך לפגוש, יש לו אינסוף סיפורי מורשת על קרבות ואירועים שעיצבו את פני המדינה (טוב, נו, בחלק גדול מהם הוא השתתף בעצמו...) ולא פעם הוא עצר לפתע באמצע שומקום, פילס דרכו בתוך הסבך שבצד הדרך כשהוא קורא לי לבוא אחריו וחשף איזה פסיפס או שרידי עתיקות שכנראה אף אחד חוץ ממנו לא יודע על קיומם...
ועכשיו אנחנו עומדים שם על הגבעה הנישאת, ואני מביטה באיש הזה ולא יודעת את נפשי מרוב צער.
"אולי אתה צריך פשוט להאט את הקצב?" אני מנסה. "יותר איטי ממה שאני רוכב?" הוא משיב לי ובקולו אפשר לזהות גיחוך המהול בהמון תסכול.
בשבועות האחרונים ניסיתי שוב ושוב לדובב אותו, לגרום לו בכל זאת להעמיס את האופניים ולצאת לשטח, אך ללא הועיל. פרט לצער הגדול על הפרישה של האיש המיוחד הזה וההפסד שלי ושל כל מי שמכיר אותו, אני מהרהרת לא מעט ברגע הזה שבו גם אני אומר לעצמי שאני פשוט לא יכולה יותר להמשיך. כשאני חושבת על הרגע הזה שבו אתלה סופית את הקסדה, אני מתכווצת, משהו בי מסרב לקבל את העובדה שלא אוכל לצאת יותר אל המרחבים על שני גלגלים. ואתם, האם גם אתם מצטמררים מעצם המחשבה שלא תוכלו לרכוב יותר?