שבוע שעבר שלחתי לו כהרגלי ביום חמישי בשעות הצהריים הודעת וואצאפ והצעתי לו לרכוב יחד באיזה סינגל חדש שנפתח לא מזמן. הוא לא הגיב (למרות שראיתי שהוא קרא, זה אחד מהפיצ'רים הכי נבזיים של האפליקציה הזו...). בשעת ערב שלחתי לו את המקבילה הוואצאפית לניג'וס הלא היא שלושה סימני שאלה, אך עדיין לא זכיתי לתגובה.
מאחר ואני זוכרת היטב את השיעור הראשון שלמדה אותי אמי בחיזור, לא המשכתי לנדנד, "מי שלא עונה לך בפעם השנייה לא יזכה לפעם שלישית – שומעת?!" הדהדו באזני דבריה והחלטתי להתארגן לבד לרכיבה.
אור (ראשון) ליום שישי העמסתי את אופניי ויצאתי עם שיר בלב וחטיף אנרגיה ביד לכיוון הסינגל. ונחשו את מי אני רואה שם בחנייה, צמוד לאיזו חבורת רוכבים שאני לא מכירה? נכון, את "ר".
"או, שלום לך..." בירכתי אותו בארסיות כשאני מתענגת על מבטו החיוור. "לא... תשמעי..." הוא התחיל לגמגם, אחז בידי וגרר אותי הצידה, "פשוט החבר'ה האלה הזמינו אותי לרכיבה וזו קבוצה סגורה כזו והם לא אוהבים שמביאים אנשים בלי להודיע" הוא פלט בגרון ניחר כשהוא מגלגל את עיניו לכל כיוון אפשרי חוץ מאלי בניסיון נואש לא לאפשר לעינינו להיפגש.
"הכל טוב" חייכתי אליו, נחלצתי מאחיזתו ודיוושתי לכיוון הכניסה לסינגל, "תיהנו" קראתי לעברו מבלי להביט לאחור.
אחסוך מכם את מבול ההודעות שקיבלתי בהמשך אותו היום. אבל אני, אני ממשיכה הלאה! כי חברים אמתיים הם מצרך נדיר וחבל לבזבז זמן על כאלו שאינם ראויים. אני עם שק המלח הזה – גמרתי :-)