סוף השבוע החורפי האחרון, בעוד בחוץ ניתך גשם זלעפות, החלטתי לעשות קצת סדר בבית והורדתי מהבוידעם כמה ארגזים ששוכבים שם כבר שנים והגיע הזמן לתהות על תכולתם. אחרי שהשתעלתי כדבעי בזכות עננת האבק שהתאבכה באוויר כשפתחתי אותם, גיליתי שם אוצר בלום של נוסטלגיה מרוכזת ומצאתי עצמי ישובה כמעט כל השבת על השטיח מול התנור, מעלעלת בתמונות המצהיבות ובגזרי העיתונים המהוהים ששמרתי בעודי נערה צעירה. ואז, תוך שאני הופכת את הדפים באיזה אלבום מרוט ומחייכת לעצמי נתקלתי בתמונה ישנה שלי עם החבר'ה על אופניים, ובאחת, כאילו הושלכתי למכונת זמן ונזכרתי בניר.
ניר (שם המשפחה שמור במערכת) הגיע לבית הספר שלנו ממש לפני שעברנו לחטיבת הביניים. אני ממש זוכרת את היום בו צעד לתוך הכיתה... רק שבועות מספר לפני שיצאנו לחופשת הקיץ. הוא היה גבוה, שזוף ו... הוא לא עניין אותי כהוא זה. שניה אחרי שהתיישב שתי שורות ממני הורדתי את העיניים חזרה אל השולחן והמשכתי לזמזם איזה שיר של הבי-ג'יז ולצייר אובייקטים אבסטרקטיים על שולי מחברת החשבון.
ניר הסתובב איתנו כאחד מהחבר'ה ולמען האמת לא בלט בשום צורה. זה לא שלא היה נחמד, אלא ש... איך אומרים, קוטלג כפרווה.. אבל הכל השתנה בבת אחת ביום בו קבענו להיפגש עם האופניים במרכז המסחרי. נהגנו לעשות את זה מעת לעת. כל אחד היה מגיע עם האופניים שלו ואחרי סיבוב קצר בשכונה היינו חוצים את פסי הרכבת וממשיכים בשביל העפר עד המעיין שם היינו יושבים ומפטפטים עד שעות בין הערביים. גם ניר הצטרף אלינו באותו יום והוא הגיע רכוב על לא פחות מראלי צ'ופר.
פא%^$ינג ראלי צ'ופר!!!