להתחבר או לא להתחבר, זו השאלה...

חושבים לעבור לרכיבה עם דוושות אוטומטיות? הכנו לכם מדריך.
ישנם מעט מאפיינים על פיהם ניתן לחלק את בני האדם בעולם דיכוטומית. דוגמאות בולטות לכאלו הן מאמינים ואתאיסטים, אוהבי כוסברה ושונאיה וכמובן אלו שרוכבים "מחוברים" ואלו שלא...
אין כמעט רוכב אופניים שלא מגיע בשלב מסוים באבולוציה הדיוושית שלו להתחבטות בשאלה – להתחבר או לא...

מאחר והנושא עולה שוב ושוב בפורומים והקומונות, מצאנו לנכון להכין כתבה ממצה זו שתעזור לכל המתלבטים להחליט לאיזה מחנה הם מעוניינים להשתייך.
תמונה: ארכיון קק"ל

אבל לפני הכל קצת היסטוריה...

ישנם רוכבים הבטוחים שהדוושות האוטומטיות (להלן - Clipless pedals) הן המצאה חדשה יחסית, אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת. מסתבר שהשאלה "להתחבר או לא להתחבר" ישנה. מאד ישנה... תופתעו אולי לגלות, אך הדגם הראשון של הדוושות האוטומטיות עליהן נרשם פטנט קיים כבר משנת 1895 והוא הומצא בידי ברנש אחד בשם צ'ארלס הנסון. הרעיון שלו, כפי שאתם רואים בתמונה המקורית של דף הפטנט, היה מסורבל משהו (שלא לדבר על זה שנעלי הרכיבה מחרידות...) אבל אין ספק שהבחור היה מבריק ולו רק בשל הרעיון עצמו. יתרונותיה של הרכיבה המחוברת (עליהן נרחיב בהמשך) המשיכו ללוות את רוכבי האופניים במשך השנים הבאות אך בשל העובדה שהטכנולוגיה לא הבשילה דיה, הפטנט של הנסון לא ממש תפס ובמשך שנים רבות רוכבים שביקשו ליהנות מהחיבור לדוושה, עשו זאת באמצעות מערכת רתמות שהצמידה את הנעל אל הדוושה וסיפקה סוג של פתרון, אם כי לא יעיל כמו חיבור פיזי אמיתי. רק בשנת 1971 מחייה חברת Cinelli האיטלקית את רעיון החיבור הפיזי בין הנעל לדוושה ומציגה את ה-M71 ומשלב זה מתחילות עוד ועוד חברות לפתח את המוצרים שלהן עד לימנו אנו בהם ניתן למצוא מבחר גדול של מוצרים.
 
במהלך השנים עברו הדוושות האוטומטיות אבולוציה וכיום ישנן כמה וכמה חברות שלקחו את הרעיון המקורי, שכללו אותו וכל אחת מציעה וריאציה אחרת משלה לאותו קונספט. האף שלכל חברה יש פטנט רשום משלה, כולן עושות שימוש באותו רעיון – חלק מתכתי ((cleat המחובר לנעל המתחבר אל מערכת קפיצים ותושבות בדוושה. יוצאות מן הכלל הן דור חדש של דוושות שזנחו את רעיון הקליט והקפיץ והן מבססות את החיבור בין הדוושה לנעל על מגנטים.
בתמונה: 1 - עמוד הפטנט של הנסון, 2 - דוושת רצועות, 3 - m71 של חברת Cinelli.

אז למה צריך את זה בכלל?

לפני שנפרט כאן בקצרה את היתרונות שברכיבה מחוברת חשוב לזכור כי שורשיה של הרכיבה המחוברת נטועים עמוק בדיסציפלינת רכיבת הכביש הוותיקה ודוושות אוטומטיות חדרו לענף רכיבת השטח מאוחר יותר וזאת בשל העובדה הפשוטה שענף רכיבת השטח צעיר ביחס לענף הכביש... רוכבי הכביש, בעיקר התחרותיים שבניהם, הבינו מהר מאד עובדה פשוטה ביותר – אם אתה רוצה לנצל את מלא הכוח של הרגליים שלך לדיווש, מדוע להסתפק רק בדחיפת הדוושות כלפי מטה בעוד שאפשר למשוך אותן כלפי מעלה? כל עוד הנעל שלנו אינה מחוברת לדוושה, נוכל להפעיל עליה לחץ שיתורגם לתנועה רק בחלקים מסוימים של מחזור הסיבוב של הקראנק כך שאנחנו בעצם "מבזבזים" את כל אותם אזורים במעגל התנועה בהם לא ניתן להפעיל על הדוושה לחץ. אז היתרון הראשון ברכיבה מחוברת הוא אם כן שיפור יעילות הדיווש. ברשותכם לא ניכנס לנתונים מספריים שכן כדי לנצל באמת את החיבור לדוושה יש ללמוד לדווש "עגול" ולמען האמת, לא רבים הם הרוכבים שיודעים לעשות זאת באמת... מהו דיווש "עגול"? בקצרה מדובר בטכניקת סיבוב זרועות הקראנק כך שבכל שלב כל אחת מן הרגליים מבצעת תנועה מנוגדת קרי – הרגל בה הדוושה נמצאת בנקודה העליונה ומתחילה לרדת כלפי מטה מבצעת תנועת דחיפה בעוד שהרגל הנגדית בה הדוושה נמצאת בנקודה התחתונה מבצעת תנועת משיכה. זה נשמח קל בתיאוריה אך נדרש לא מעט תרגול כדי להפוך את הפעולות המנוגדות הללו למשהו אינסטינקטיבי. מי שמצליח לסגל לעצמו את היכולת הזו ייהנה מניצולת גדולה יותר בדיווש אך הרשו לנו לצנן את התלהבותכם, אל לכם לצפות לשיפור דרמטי של אחוזים רבים... אם תרצו להעמיק בחפירה תוכלו לעיין במחקר שבדק את הנושא.

היתרון השני אותו נזכיר הוא למעשה סוג של אוקסימורון... רוכבים שרגילים לרכוב מחוברים יעידו שהעובדה שהרגל מחוברת לדוושה מקנה להם יותר ביטחון. ביטחון? וכי איך אפשר להרגיש בטוח כשהרגל שלך מחוברת לדוושה??? ומה יקרה אם ארצה להשתחרר ולא אצליח???
ובכן, מיד בהמשך כשניתן לכם כמה טיפים שימושיים, תבינו שבעצם, אין פה באמת בעיה. אמנם ה-פחד של כל רוכב שמתחיל לרכוב מחובר הוא שבבוא הרגע שיידרש לכך, לא יצליח לנתק את הרגל מהדוושה, אך בפועל, כשתהליך החיבור והניתוק הופך ל"טבע שני" והמערכת עצמה מכוילת נכון אפיזודות של חוסר יכולת להתנתק הופכות נדירות עד בלתי קיימות. מצד שני, הקטנת הסיכוי שהרגל תחליק מהדוושה בעת רכיבה מהירה או טכנית מאפשר לרוכבים מחוברים שליטה טובה יותר באופניים.

OK השתכנעתי, מה עכשיו?

אז אם החלטתם להתחבר הנה מדריך קצר שיעזור לכם להבין מי נגד מי, על מה חשוב להקפיד וממה רצוי להימנע.
 

1. בחירת סוג הדוושה.

כפי שציינו, ישנן כמה וכמה חברות המציעות דוושות אוטומטיות. לכל חברה ה"פטנט" שלה אך הן בכל זאת נבדלות זו מזו בכמה מאפיינים והנה הבסיסיים שבהם:

זווית החיבור והשחרור – ישנן סוגי דוושות בהן החיבור והשחרור יכול להתבצע רק בזווית מסוימת. המשמעות היא שיהיה קשה/קל יותר להתחבר ולהתנתק מהן.

יכולת "ציפה" – ישנן דוושות המאפשרות לרוכב להניע את הרגל ימינה ושמאלה בזווית מסוימת גם לאחר שהתחבר לדוושה וזאת מבלי לגרום לניתוקה. דוושות אחרות לא מאפשרות זאת והמשמעות היא שזווית הנעל ומיקומה יישאר קבוע כל עוד היא מחוברת לדוושה.
בתמונה: 1 - תושבת החיבור על הדוושה, 2 - קליטים, 3 - ברגים לחיבור הקליט לנעל.
בתמונה: מימין - דוושה עם משטח דריכה גדול, משמאל - דוושה ללא משטח דריכה.
בתמונה: מימין - דוושה עם משטח דריכה גדול, משמאל - דוושה ללא משטח דריכה.
יכולת כיוון עוצמת החיבור – בכל הדוושות באשר הן שחרור הנעל מהדוושה מתבצע באמצעות סיבוב הנעל הצידה בזווית מסוימת. יחד עם זאת ישנן דוושות בהן ניתן לכוון את עוצמת החיבור כך שגם משיכה חזקה של הנעל כלפי מעלה, ללא סיבוב הצידה, תשחרר את הנעל מהדוושה. תכונה זו מתאימה כמובן לרוכבים מתחילים שעדיין לא סיגלו לעצמם את התנועה הנכונה והיא מאפשרת להם להתנתק ביתר קלות גם אם עשו את התנועה האינסטינקטיבית של הרמת הרגל במקום סיבובה. השליטה בעוצמת החיבור שונה מחברה לחברה, ישנן חברות בהן הדבר נעשה באמצעות בורג המותח קפיץ בתושבת שעל הדוושה, באחרות יש לרכוש Cleat מיוחד הבנוי כך שישתחרר יותר בקלות (נקרא Panic ואפשר להבין מדוע J ) וישנן כאלו בהן ה-Cleats מותאמים לכל נעל בנפרד (ימין ושמאל) והחלפה בניהם (הרכבת ימין בשמאל וההפך) מאפשרת שחרור קל יותר.
משטח הדריכה – ישנן דוושות אוטומטיות בהן בנוסף למערכת החיבור, ישנו משטח דריכה רחב כך שהרוכב יכול לבחור להתנתק מהדוושה בקטעים מסוימים, להניח את הנעל על הדוושה ועדיין לזכות באחיזה ושליטה. חברות אחרות מציעות דוושות בהן ישנה רק מערכת חיבור זערורית ללא משטח דריכה כלשהו. דוושות אלה אינן מאפשרות הנחת הנעל בשום פוזיציה למעט זו בה הנעל מחוברת.
משקל (ומחיר) – לא לחינם כרכנו את שני הפרמטרים הללו יחד. ככל שהדוושה תהיה קלה יותר, בעלת מסבים משובחים יותר ובנויה מחומרים אקזוטיים יותר, כך יהיה מחירה גבוה יותר...

אין באמת דרך לדעת מראש איזו דוושה מתאימה עבורכם ולמעשה זהו תהליך ארוך של ניסוי וטעייה. מאחר ודוושות אוטומטיות הנן מוצר יקר יחסית, אנו ממליצים לכם לנסות במידת האפשר להיעזר בחברים להם יש דוושות כאלו ולהתנסות קצת בסוגים שונים לפני שתבחרו במערכת שתלווה אתכם הלאה. בעניין הזה חשוב לציין שרוב הרוכבים בהם נתקלנו נאמנים למערכת אחת ולרוב לא עוברים בין מוצרי חברה אחת לאחרת.
 

2. הרכבה וכיול

אחרי שבחרתם את הדוושה המועדפת עליכם חשוב לוודא שהמערכת מורכבת נכון ובעיקר – שהיא מכוילת בהתאם לצרכים שלכם. אם אתם חוששים (כמו רבים) מחוסר היכולת לשחרר את הנעל, וודאו כי אתם רוכשים קליטים מתאימים ומקבלים מהמוכרים בחנות הסבר והדרכה כיצד לכוון את עוצמת השחרור. בנוסף, למיקום הקליט בנעל יש חשיבות אדירה, בעיקר בהיבט ביו-מכאני! בכל הנעליים המותאמות לקליטים החיבור לקליט נע על מסילה כך שניתן לכוון את מיקום הקליט. הצבת הקליט קדימה או אחורה מדי בנעל יכול לא רק למזער את יתרונות המערכת אלא בעיקר לגרום לנזקים בריאותיים בשל מנח הרגל מה שיתבטא בכאבים ובמקרים חמורים – בדלקות ובפציעות של ממש! כלל האצבע אומר שהקליט צריך להיות ממוקם במרכז כרית כף הרגל (החלק הקדמי של הרגל) אך מומלץ לעשות ניסוי ואם אפשרי – לפנות לאיש מקצוע מתחום התאמות האופניים כדי שימדוד אתכם וינחה אתכם היכן למקם את הקליט.
בתמונה: למיקום הקליט על הנעל חשיבות עליונה!
בתמונה: למיקום הקליט על הנעל חשיבות עליונה!


 

3. תחזוקה

שמעו בעצתנו ומעת לעת נקו את הברגים המחברים את הקליט לנעל (שראשיהם התמלאו בעפר ובוץ), פרקו אותם, שמנו וגרזו קצת והרכיבו חזרה. אין לך דבר מתסכל יותר מבורג שאי אפשר לפתוח אותו כשרוצים להחליף קליט.
ואם בהחלפות עסקינן... חברות שונות עושות שימוש בקליטים העשויים מחומרים שונים שחלקם פריכים יותר (כמו פליז) ולכן נשחקים. יש להחליף קליטים שחוקים כדי לוודא שהחיבור לדוושה ישמר.
מדי פעם יש כמובן גם לנקות ולשמן בעדינות את מערכת הקפיצים/תושבות ואם ניתן, גם לגרז (או להחליף) את המסבים שעל ציר הדוושה.

4. אימון

זהו אולי הסעיף החשוב ביותר ולכן השארנו אותו לסוף. על אף שהוא נשמע בנאלי, תתפלאו לדעת כמה אנשים פוסחים עליו ואז מתפלאים שמצלמים אותם אחר כך מבצעים התהפכויות ספקטקולאריות כשהאופניים מחוברים אליהם... אנו ממליצים לכם בחום (רב) להקדיש כמה שעות בשבוע רק לתרגול חיבור ושחרור. גשו למדשאה הקרובה לביתכם (כך אם תפלו, לא תחטפו...) ופשוט תרגלו שוב ושוב חיבור ושחרור. בשלב הראשון עשו זאת כשאתם נשענים על משהו סטטי, אחר כך תוך כדי רכיבה כשתרגישו בטוחים נסו לעשות זאת תוך שאתם עומדים במקום בלי להיתמך בכלום תוך שמירה על שיווי משקל ולבסוף אתגרו את עצמם ברכיבה טכנית יותר (טיפוס מדרגה, סלאלום וכיו"ב). רק כשתנועת סיבוב הרגל הפכה לטבע שני צאו לרכיבה רגילה בשטח!

בסרטון - מישהו שלא כל כך הצליח להשתחרר... :-)

עוד על רכיבת אופניים

הוסף תגובה

כדי להוסיף תגובה יש להתחבר למערכת

0 תגובות