בפעם השנייה שנתקלתי בפנימית המתנדנדת בעצלתיים על עץ כבר הבנתי שלא מדובר באירוע חד פעמי חריג, כי אם בתופעה של ממש. אוי לעיניים שכך רואות. אז התחלתי לאסוף אותן. בפעם הראשונה זה עלה לי ביוקר. כשאחזתי בראשו של נחש הגומי השחור חטפתי התזה של ארס ירקרק מצחין ודביק שהכתים לחלוטין את החולצה החדשה שלי וגרם לי לאבד את שלוותי ולאחל לאותו רוכב שהשאיר את הצפעוני המתנפח מיני חבלות איומות או לפחות שרשרת קרועה. ברכיבה שאחריה כבר הצטיידתי בשלוש שקיות ניילון. ואם חשבתם שהן לא חזרו מלאות הביתה, הרי שאתם ממש, אבל ממש טועים. ברגע שהתחלתי להיות מודעת לכל הלכלוך שמקומו בפח האשפה ולא בסינגל וביער, גיליתי לדאבוני שיש כל כך הרבה ממנו.
ויום אחד תפסתי מישהו על חם.
אחסוך מכם את המילים הקשות שהטחתי בו. אני אפילו אסתכן ואומר שלו הייתי רוכב ולא רוכבת, ייתכן שהאירוע היה מתלהט והופך לפיזי, שכן החצוף הזה לא רק שלא התנצל, הביע חרטה ולקח מידי את השקית, אלא הביט בי בזלזול ופשוט עלה על אופניו והשאיר אותי נטועה המומה במקומי תוך שהוא נעלם בעננת אבק. אני באמת חסידה של חינוך והסברה, אבל אני מודה, במקרה הזה באמת קשה לי להבין איך אנשים שמהות תחביבם הוא יציאה אל הטבע, מסוגלים לנהוג בו בזלזול כזה. אז מה אתם אומרים, איך נלחמים בנגע הזה ומה אפשר לעשות? מחכה לעצות הזהב שלכם.