גדר ירוקה מקיפה את הפיקוס הגדול, כיאה לעץ שנכלל ברשימת אתרי המורשת של בנגלור. בצד הגדר יציעו לכם רוכלים להתרענן בשתיית מי קוקוס מאגוזי קוקוס שיפצחו מול עיניכם או מיץ קנה סוכר בתוספת לימון שנסחט במקום בין שני גלגלי שיניים מברזל.
העץ, יצירה יוצאת דופן של הטבע, הוא פארק שלם בפני עצמו. חופת העץ משתרעת על פני כ-12 דונם ויוצרת מבוך של גזעים וענפים שפונים לכל עבר. שורשי האוויר המשתלשלים מהענפים ארצה, מסימני ההיכר של הפיקוס הבנגלי, מוסיפים לאווירת הג'ונגל השוררת במקום. אפשר לצעוד בשבילים הסלולים שבפארק, לנפוש על אחד מספסלי האבן שבו או לגשת למקדש הקטן שבצל העץ ולחלות את פניו של האל המקומי Muneshwara, אחת ההתגלמויות של האל שיווה. באפריל ובמאי נערך כאן פסטיבל לכבודו של האל.
איש אינו יודע מתי נשתל העץ. השלט המוצב במקום טוען שגילו כ-400 שנה. אולי. יש גם הגורסים שהעץ הוא שריד לצמחייה טבעית שהתקיימה באזור. גם זה אפשרי.
במשך שנים רבות סבל העץ מהזנחה, אך ככל שהלך והתפרסם ברבים וככל שהמודעות לשמירה על ערכי הטבע גוברת, כן פועלים השלטונות יותר ויותר למענו. מתחת לשורשי אוויר ארוכים במיוחד העמידו אנשי מחלקת היער של בנגלור מעין עמודי אדמה כדי להקל על השורשים להשתרש בקרקע וליצור גזעים חדשים. אף על פי כן נכנע בשנת 2000 הגזע הראשי של העץ לפגעי הזמן ומת, אבל הותיר אחריו גזעים וענפים למכביר.
הפיקוס הזה שוכן בפאתי בנגלור, כ-30 ק"מ בערך ממרכז העיר. הדרך אליו במכונית פרטית נמשכת כמעט שעה. בסופי שבוע באים מקומיים לבלות בפארק, ויש אף שעורכים פיקניק משפחתי בצלו. המהדרים במצוות הביקור אף משתפים בארוחה את קופי המקוק שמצאו מחסה בעץ. אלה השליטים האמיתיים של המקום.