בישראל נפוצים במיוחד שלושה מינים של חיפושיות שגורמים נזק לאורנים. מדובר בחרקים זעירים, שאורך גופם נע בין 2.5 ל-4 מ"מ. הבוגרים ניזונים מאמירי צמיחה צעירים, ולקראת ההזדווגות הזכרים חודרים בין קשקשי העץ, מייצרים "לשכת הזדווגות" ומזמינים אליה נקבה אחת או כמה נקבות, בהתאם למין החיפושית.
לאחר ההפריה הנקבות המופרות חופרות מחילות בסוּת (החומר החי שבהיקף הגזע, מחוץ לעצה) המכונות גלריות, ומטילות את ביציהן בתוכן. לאחר הבקיעה הזחלים יוצרים מחילות משלהם בניצב למחילת האם, ובתוך כך פוגעים בחלק הפעיל ביותר של מערכות ההובלה של גזע העץ. הזחלים ניזונים מרקמות מערכות ההובלה, מתגלמים בהן ויוצרים דור חדש של חיפושיות.
ככלל, עצי יער בריאים בישראל יודעים להתגונן מפני חיפושיות קליפה. אחד האמצעים שעומדים לרשותם הוא שרף שהם מפרישים במקום חדירת המזיק. בעצים חלשים – שנפגעו מאש, מהצפות, ממחסור במים, מענפים שבורים או מכל סיבה אחרת – המצב שונה. עצים מוחלשים נאלצים להשקיע את האנרגיה המועטה שנותרה בהם לתהליכים הדרושים לקיומם הבסיסי – נשימה ושמירה על מערכת השורשים. אלה הם העצים שחיפושיות הקליפה מחפשות, ואותם הן תוקפות.
בישראל עיקר הנזקים נגרמים על ידי חיפושיות קליפה המשתייכות לשלושה סוגים: טומיקוס (Tomicus) – חיפושית החודרת לעצים בתחילת החורף; אורתוטומיקוס (Otrhotomicus) – פעילה במשך כל העונה החמה; ופיתיוגנס (Pityogenes) – חיפושית זעירה המלווה את האורתוטומיקוס ו"נותנת את הטון" בסתיו ובתחילת האביב. פעמים רבות הפיתיוגנס תוקפת את הצמרות ומכינה את העץ להתקפה של הטומיקוס, וזו מתבצעת בתחתית הגזע. הפיתיוגנס נמצאת גם ביערות הדרום ופוגעת בקביעות בעצי אורן קנרי בריאים.
לחיפושיות הקליפה יש תפקיד חשוב בטבע. הן החוליה הראשונה המתחילה את הפירוק של עצים שנחלשו או מתו, ועל ידי כך הן מחזירות לטבע את המינרלים ואת הפחמן שבעצים המתים, לשימושם של הדורות הבאים. חיפושיות הקליפה הן שמייצרות את החורים הראשונים בקליפה ובגזעים וסוללות את הדרך לחרקים אחרים, כגון יקרוניות וטרמיטים, שחודרים בעקבותיהן לעצים וממשיכים את שרשרת הפירוק. הבעיות מתחילות כאשר אוכלוסיות החיפושיות גדלות לממדים עצומים המסכנים את עצם קיומו של יער שנחלש באופן זמני ושניתן לאוששו. זהו השלב שבו החיפושיות הופכות למזיק, והחוכמה היא למנוע את המצב הזה.