יהודה גיל נמנה עם העולים לביריה במבצע הגידם. למרות גילו הצעיר, 17.5 שנים, כבר היה שבע מעללים. שנתיים קודם לכן, בשנת 1944, בימי מלחמת העולם השנייה, הצטרף לילדי טרנסניסטריה שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער. הם שטו לאיסטנבול והמשיכו משם ברכבת דרך דמשק, בירות עד חיפה.
"הגענו לחיפה, רובנו חולים מכל מה שעבר עלינו", מספר יהודה גיל (87), לימים איש מערכת הביטחון שבילה שנים רבות בחו"ל. "נלקחנו למחנה עתלית להחלמה ואחר כך נשלחנו למושבים ולקיבוצים. אותי שלחו לכפר יהושע שבעמק יזרעאל. חצי יום עבדנו ובחצי היום השני למדנו עברית, תנ"ך ושירי ארץ ישראל. היינו נערים חסרי השכלה כמעט לחלוטין, כי בימי השואה לא למדנו כלל.
"בכפר יהושע התיידדתי מאוד עם יצחק שולמי, בן הכפר. ביום גשם אחד הוא נכנס לכיתה שלי והסתודד מעט עם המורה. המורה הרשה לי להצטרף אליו. יצחק ביקש שאביא בגדי חורף ואחזור אליו מיד כי אנחנו נוסעים לגליל העליון. לאן בדיוק? את זה לא רצה לומר לי. הבאתי שכמיית גומי גדולה, עליתי למשאית שבה כבר ישבו כ-20 חבר'ה ונסענו שלוש שעות לאיילת השחר.
"בחדר האוכל של הקיבוץ הופיע בחור וסיפר לנו את מה שקרה בביריה. הוא ביקש מאיתנו לצאת החוצה, אל הגשם השוטף. כל אחד מאיתנו יבחר חלק של צריף ויישא אותו על גבו לראש ההר כדי לבנות את ביריה מחדש.
"יצאנו מחדר האוכל למגרש שבו היו מונחים חלקי הצריפים. על יצחק ועלי הוטל להיות המאסף, מילה שלא הכרתי אז, ולוודא שאיש לא יאבד את דרכו. הגענו אחרונים לקבל את חלקי הצריף ונוכחנו לדעת שבחלקנו נפלה הקורה המרכזית והכבדה של הגג. איכשהו הצלחנו להרים אותה על כתפינו...
"בחצות, כאשר התנועה בכביש טבריה–תל חי התמעטה, החל הטור לנוע. חצינו את הכביש, נכנסנו לערוץ צר והתחלנו לטפס במדרון התלול. הנעליים התמלאו מים, רבים מעדו והחליקו. כל חצי שעה עצרנו למנוחה ואז סוף-סוף יכולנו יצחק ואני להעביר את הקורה מכתף אחת לשנייה. ככה, בגשם שוטף, מחליקים ומועדים, טיפסנו כארבע שעות ולפני עלות השחר הגענו באפיסת כוחות אל ראש ההר.
"כשעלה השחר ראיתי שאנו בראש הר טרשים. סיקלנו את האבנים לקיר גבוה ובחלק הפנימי פרשנו גדר תיל. כולם נרטבו עד לשד עצמותיהם אך השכמייה הצילה אותי. הסרתי אותה מעלי ויצרתי מחסה לכמה מהחברים.
"שירותים, כמובן, לא היו. הבנות פנו ימינה והבנים שמאלה. בדרכי ל'שירותים' ראיתי מראה שנחרט בזיכרוני היטב. אישה בשנות ה-60 לחייה, רזה ובעלת שיער לבן, ישבה על סלע בגשם השוטף כשהיא סורגת בשלווה, כאילו היא יושבת בחדר סגור מול אח בוערת. התעכבתי מעט להתבונן בה. היא הביטה בי מבעד למשקפיים בעלי עדשות עבות ושאלה: 'משהו לא בסדר, איש צעיר?' עניתי שהכול בסדר וכשחזרתי למאהל סיפרתי ליצחק על מה שראיתי והוא אמר לי: 'היה לך הכבוד לדבר עם ציפורה זייד, אשתו של השומר אלכסנדר זייד משיח' אבריכ. היא באה כמעט לכל מבצע התיישבותי'.
"בעשר בבוקר באו כלי רכב צבאיים בריטיים ולאחר כרבע שעה עזבו את המקום. פרצנו בשירה אדירה של 'התקווה'. מאוחר יותר עלה אדם כבן 50 על שולחן וכולם השתתקו. הוא פצח בנאום ציוני נלהב ואחר כך פתח בשירה חסידית, ולמרות העייפות רקדנו הורה במעגלים. התברר לי שהדובר היה אברהם הרצפלד המפורסם, אבי ההתיישבות בארץ ישראל. לימים הכרתי אותו אישית.
"כשהסתיימו הריקודים צעדנו לצפת, שם חיכו לנו המשאיות שהחזירו אותנו הביתה. במקלחת ראיתי שהכתפיים שלי מדממות ממשא הקורה. למחרת אפילו קיבלתי אישור להמשיך לישון ורק אחרי ארוחת הבוקר יצאתי לעבודה...
"בעקבות העלייה לביריה השתפר מאוד מעמדי החברתי בכפר, שכעולה חדש לא היה עד אז גבוה במיוחד".