70 שנה להקמת מצודת ביריה

הילה דרור, דור שני למקימי ביריה, שיתפה אותנו בדבריה, שאותם גם נשאה בכנס:
 
ועיני דומעת.
כי אבא לא כאן.
 
שמי הילה דרור.
אני בתו של יצחק הרלינג ז''ל, מחברי גרעין ו' של תנועת בני עקיבא.
ביריה חיבקה את ילדותי.
לבו של אבא נישא אל המצודה, אל העיר צפת והדווידקה אשר על הגבעה.
נשא לשם עיניו. עד שנדם. לפני עשור.
אבא, פליט השואה מאירופה הרצחנית, נאחז באדמת ארץ ישראל, וכמו יתר מגיני ביריה הגן על נקודה זו, יישוב יהודי מבודד בינות אויבים רבים, בתקופת מלחמת העצמאות.
כשבנותינו נסעו למסע בפולין, היינו צריכים, אנו, ההורים, לתת להן משהו סמלי, צידה לדרך, בטרם צאתן.
נטלתי מכאן אבן, מאבניה של ביריה, וביקשתי מהן, שיניחו אותה שם.
שם, על אדמתה המקוללת של פולין, ספוגת דם אחינו.
לאות ועדות היא – כי "עם ישראל חי".
"זהו הניצחון שלי על הגרמנים" – אבא ז''ל נהג לומר.
 
ביריה היא סמל.
ביריה היא סיפור. סיפורי ילדותי.
גדלתי על ברכיה של ביריה.
על עמידה איתנה מול אויבים, על נחישות ומסירות.
על הפרימוס, האווירון הקטן שהשליך שקי אוכל מן האוויר בסביבות ביריה בתקופת מלחמת השחרור, כאשר העיר צפת והסביבה נותקו משאר חלקי הארץ.
אנשי ביריה היו רצים לתפוס את השקים בכדי להקדים את ערביי האזור.
על שיחת הרועים הערבים על יד הבאר, אשר תיכננו לתקוף את אנשי ביריה, ובדרך נס, אחד החברים שמע והבין את שפתם, וכך ניצלו חייהם.
על הספר מצפת שהגיע לביריה הנצורה, לפני חג הפסח, תחת אש, והתקבל בתשואות.
על הצופן המפורסם "אין זיתים" – ב-א' – המלמד על מצבה של "עין זיתים" – ב-ע'.
וכמובן הפרדות ברק ורמה, שאבי ז''ל, תמיד שמר להן מקום חם בלב.
תצלום של הפרדות בעת אכילתן שוחזר והוגדל על ידי ונמצא כאן במוזיאון.
 
אבא לא נשאר בעין צורים.
הוא הכיר את אמא ז''ל שאהבה את העיר הגדולה, אך הזיקה לאדמת ארץ ישראל לא פסקה לזרום בעורקיו.
בביתנו הייתה גינה קטנה שאותה טיפח אבא.
הנביט ירקות, שתל פרחים ונטע עצים.
 
בכל יום הולדת של אבא, כשהחילונו לחשוב על רעיון למתנה, היא תמיד חיכתה שם... צפת... ביריה... נהגנו לבדוק האם יצא אולי ספר חדש המספר את קורות המקום.
 
מכל ביקור, כאן, בביריה, חוזרת אני הביתה ואבנים באמתחתי.
אבא ז''ל לא זכה להיות כאן היום במעמד נכבד ומרגש זה.
אך אבניה של ביריה, מחבקות הן, את קברו.