הבלוטים בולטים
סימני הזיהוי של אלון התבור הם העלים הגדולים והמפורצים, המגיעים לגודל של עד 10 סנטימטרים. סימן הזיהוי הבטוח ביותר הוא הפרי הגדול שלו. פרי האלון, הבלוט, עשוי זרע אחד הנתון בחלקו בקליפה נוקשה שצורתה כגביע, או ככוסית. הכוסית מצוידת מבחוץ בקשקשים בולטים הכפופים לאחור. התפתחות הבלוטים נמשכת כשנה וחצי והם מבשילים בנובמבר.
הבלוט של אלון התבור עשוי להגיע לאורך חמישה סנטימטרים. ייתכן שהשם בלוט קשור לעובדה שהזרע בולט מתוך הקליפה. מכל מקום, בארמית ובערבית מכונה העץ אלון בשם "בלוט" ובדרך כלל הכוונה לאלון התבור. הבלוטים של אלון התבור אכילים. במלחמת העולם הראשונה, כאשר שרר רעב גדול בארץ, אכלו התושבים בלוטים קלויים. מבלוטים כתושים הכינו אבקה ששימשה תחליף לקפה.
ושב האלון לגבולו
יערות אלון התבור כיסו בעבר שטחים נרחבים ברמת מנשה. פה ושם נותרו שרידים ליער המפואר הזה. בשנים האחרונות קק"ל עוסקת בהשבת יער אלון התבור ברמת מנשה. זרעים נאספו מעצים מצטיינים ברמת מנשה ונטמנו ברחבי הרמה.
ד"ר ניר הֶר חקר את תפוצת אלוני התבור ברמת מנשה במסגרת עבודת הדוקטורט שלו. הסלע הנפוץ באזור הוא קירטון, סלע בעייתי למינים רבים של עצים. הקירטון הוא סלע בעל נקבוביות גבוהה, התופסת 30 עד 60 אחוזים מנפחו. הנקבים קטנטנים (מיקרוסקופיים), כך שכאשר הסלע רווי במים, הוא הופך אטום כמעט לחלוטין. בתנאים אלה, צמחים רבים מתקשים להפיק מים מהסלע, במיוחד בקיץ.
בדרך כלל הקירטון מכוסה בקרום קשה הידוע בשם "נארי", שעוביו יכול להגיע עד שני מטרים. הנארי, מסתבר, אינו סלע אחיד. השכבה העליונה של הנארי קשה; השכבה התחתונה – רכה. בשכבה התחתונה של הנארי, כך על פי מחקריו של ד"ר ניר הֶר, נוצרים כיסי קרקע בעומק של עד כמטר וחצי. אלוני התבור מתפתחים רק בכיסי קרקע אלה. המרווחים הגדולים בין העצים הם פועל יוצא של המרחקים בין כיסי הקרקע.
משק המים של אלון התבור הוא עניין מרתק במיוחד. המים בכיס קרקע כזה מספיקים לאלון תבור ממוצע בערך לחודש. אם כך, איך אלון התבור מתקיים? התשובה פשוטה ומרתקת. לאחר שאלון התבור מנצל את המים בכיס הקרקע, נוצר הפרש לחצים שגורם לכיס המים לשאוב מים מהנקבים הזעירים שבסלעי הקירטון. הפטנט הזה, הרשום על שמו, מאפשר לעץ לעבור את הקיץ בשלום.