e ירוק - מטיילים עם קקל קרן קיימת לישראל

חרוב מצוי


החרוב המצוי נמנה עם העצים החשובים בנוף הים-תיכוני שלנו. כמה דברים שכדאי לדעת על העץ שתופס מקום לא רק במדרונות ההרים, אלא גם בפולקלור שלנו. וגם – היכרות עם שלושה עצי חרוב מרשימים.

כתב וצילם | יעקב שקולניק

החרוב המצוי הוא עץ שקשה להתעלם מנוכחותו בנופי ארצנו. במדרונות הנמוכים של גבעות השפלה, הכרמל והגליל, עד רום 300 מ' בערך, זהו העץ הבולט בנוף. בדרך כלל מארחת לו לחברה אלת המסטיק. עצי חרוב ואלת מסטיק נפוצים מאוד גם בשרון. החרובים עשו להם מנהג לצמוח במרווחים גדולים יחסית אלה מאלה והם יוצרים חורש פתוח, המכונה לעתים בספרות המטיילים בכינוי "יער פארק".
החרוב הוא עץ בגודל בינוני. גובהו אינו עולה בדרך כלל על שמונה מטרים. בכל זאת, יש בארץ עצי חרוב מרשימים בשפע ענפים גדולים. עצי חרוב גדולים הפכו זה מכבר לנקודות ציון בקרב המטיילים, המבקשים ליהנות מצלם.

קפריסין. חרובים בשדה חיטה, קרוב לים
 
פרי החרוב
החרוב חייב את עיקר המוניטין שלו לפריו. הפרי, תרמיל מאורך ופחוס, הופך מתוק כאשר הוא מבשיל ומקבל את צבעו החום-עמוק. הבעיה היא, שהחרוב מתייבש בהבשלה ומתקשה מאוד. סיפור שמטיילים מספרים לכל מי שרוצה לשמוע (וגם למי שאינו מעוניין בכך) שהפרי דמוי החרב הוא שהעניק לעץ את שמו. המהדרים מוסיפים שהפרי נאכל קשה וחָרֵב (יבש) ושהוא מחריב את השיניים. אגדה ערבית קדומה מספרת שהעץ נקרא חרוב משום שגילה לשלמה המלך על חורבן ממלכתו לעתיד לבוא.  
קק"ל מטפחת כ-50,000 דונם חורשים של חרובים. בשנות ה-1950' ניטעו בארץ מטעי חרובים, מתוך כוונה להשתמש בפרי כמקור תזונה לפרות החלב. לשם כך בחרו זן קפריסאי המצטיין בפרי עשיר במיוחד. הנושא לא צלח, מה גם שגידולי שדה התבררו כמקור מזון מוצלח יותר. בכל אופן, המטעים נותרו ומי שמכיר אותם לא יחמיץ הזדמנות ליהנות מהם. תוכלו למצוא מטעים כאלה בפארק בריטניה, או ביער בן שמן, ליד תל חדיד. קל להכיר אותם, משום שהעצים צומחים בשורות ישרות, דבר שאינו קורה בטבע.
הפָּרות אולי ויתרו על פרי החרוב, אבל בני האדם דווקא נהנים ממנו ומערכו התזונתי. מהפרי הטחון מייצרים "שוקולד" חרובים, שנאכל כחטיף ומוצרים אחרים. במסורת הערבית בגלבוע ובוואדי ערה, כך למדנו מאורי אליאב ז"ל, איש טירת צבי, אם מוסיפים לחלב עז מיץ מפרי חרוב טרי, הוא הופך את החלב במהירות לגבינה. ברפואה העממית משרת חרובים משמשת להרגעת כאבי בטן ונגד שלשול. מהזרעים אפשר היה אף להפיק דבק.  
נראה כי קמח מחרובים שנטחנו שימש למאכל בימי קדם ועל החורב חלו דיני מעשרות, פאה ותרומות ככל היבולים. בכל זאת, נראה כי נחשב מזון מאכל עניים, או מקור מזון בעת מצוקה. רק כך אפשר לפרש את הפסוק המאיים במקורות חז"ל: "... וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם [את דבר האל] חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, חָרוּבִין תֹּאכֵלוּ" (ויקרא רבה יג ד). כאשר נמלטו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מפני הרומאים, כך אומרת האגדה, נאלצו להסתפק למחייתם בפרי החרוב.

 
חידת החרוב
השם המפורש חרוב אינו מופיע בתנ"ך ולו גם פעם אחת. לעומת זאת, החרוב נזכר גם נזכר במשנה ובתלמוד. זיהויו של החרוב הנזכר במשנה עם העץ המכונה חרוב בימינו - ודאי. איך מתרצים את הקושיה הזו? מדוע לא הזכירו את החרוב גם במקרא, שסופריו ניחנו בעין חדה לטבע הארץ?
תיעוד גרגרי אבקה שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות מאשרים את הימצאותו של החרוב במזרח התיכון כבר בתקופה הכלכוליתית ובתקופת הברונזה הקדומה. ייתכן שאוכלוסיות כנעניות שבאו לאזור בין האלף ה-4 לאלף ה-2 לפנה"ס הביאו עמן חרובים להאכיל בפירותיהם את עדריהם. ייתכן שהעדרים הפיצו את זרעי העץ בהפרשותיהם והוא נקלט בגומחות אקולוגיות שהתאימו לגידולו.
שימוש בטכנולוגיה של הרכבת עצים - הרכבה של ענף מזן רצוי של על ענף אחר (כנה) נודעה כבר בתקופת יוון הקדומה. נראה כי בארץ ישראל הייתה פעולה זו נפוצה בתקופה הרומית. בתלמוד הבבלי מסופר על איש המופת חוני המעגל, שעבר בדרך וראה זקן נוטע חרוב (מסכת תענית דף כ"ג עמוד א'). זוהי הוכחה מוחצת שבימי קדם נטעו חרובים בארץ, אך בהחלט ייתכן וזה גם סביר מאוד שחרובים התקיימו באזור הים התיכון כעצי בר לצד עצי חרוב נטועים.
בשפות רבות נקרא העץ בשם שנגזר מהמילה הערבית חַ'רוּבּ. דוגמאות: אנגלית - carob; איטלקית - קארובה; יוונית - חרופיא: ספרדית - אלגרובו. נראה כי הערבים הם שאחראים לנדידת השמות, והם שהפיצו את תרבות גידול החרוב באזור הים התיכון החל מהמאה השמינית. עצי חרוב צומחים בר ברמות של דרום חצי ערב ובתימן וייתכן שמשם החלה ההפצה המחודשת של גידול העץ.    
מעניין, שמקצב הצמיחה של החרוב אינו מתאים לאקלים הים התיכוני. זהו מין עץ הבר היחיד בארץ שפורח בסתיו, בחודשים אוגוסט-נובמבר. בעונה זו, פחות או יותר, מבשילים הפירות. מועדי ההבשלה אינם אחידים ומשתנים בין הזנים וגם בהתאם לתנאי בית הגידול. עובדה זו מחזקת גם היא את המחשבה שאזור המוצא של החרוב אינו בחבל הים התיכון.


חרוב גדול ליד הכפר יאנון, מזרח השומרון
 
זכר ונקבה ברא אותם?
החרוב הוא בדרך כלל עץ דו-ביתי, כלומר זכר לחוד ונקבה לחוד. עצי הזכר ידועים בפריחתם האבקנית האדמדמה, המתרחשת בסביבות חודש אוקטובר. הניחוח העז של הפריחה הזכרית, הנודף למרחוק, זיכה אותה בשפע דימויים בלתי מחמיאים. עצי הנקבה, לעומת זאת, הם אלה הנושאים את הפירות הארוכים, שלובשים לקראת אוגוסט צבע חום-שחור.
אמרנו שהחרוב הוא בדרך כלל עץ דו-ביתי, אך כנראה שלא תמיד. מלבד עצי זכר ועצי נקבה, אפשר לפגוש פה ושם גם עצים דו-מיניים, כלומר, עצים הנושאים תפרחות זכריות ונקביות באותו עץ. זה קורה, הטבע צופן בחובו הפתעות. יש להניח שהמגדלים בעת העתיקה העדיפו לנטוע עצים דו-מיניים, כדי להקל על ההאבקה, ושהגנים של עצי התרבות עברו לעצי הבר.

עץ חרוב פארק השרון
 
חרוב, גרה ויהלומים
הזרע של פרי החרוב מכוסה בקליפה קשה וחלקה, המעניקה לו עמידות לאורך ימים. בשל תכונה זו השתמשו בזרעי החרוב כיחידת משקל קטנה. זוהי כנראה יחידת המשקל הקרויה גרה: "מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה" (שמות ל 13). מאוחר יותר נקראה היחידה קורט ומכאן נגזר הכינוי קראט  כיחידת משקל ליהלומים.
 
שלושה עצי חרוב
 
החרוב הדרומי ביותר
קשה להאמין, אבל עץ החרוב הגיבור הזה שוכן בלב הנגב, מעט מצפון לשדה בוקר. מן הסתם נשאר כאן כשריד לימים גשומים יותר מהעבר הרחוק, והוא מנצל את המים הנאספים ביובל של נחל באר חיל כדי להמשיך ולצמוח, כנגד כל הסיכויים. העץ יפה, בעל גזע עבה. שלושה אנשים המשלבים זרועות לא יצליחו להקיף אותו. נוסעים חדי עין יוכלו להבחין בעץ תוך כדי נסיעה בכביש.  
החרובה מגדלת פירות וזה דבר די מפתיע, משום שלחרובה שלנו לא נמצא בן זוג במרחק סביר. ביקרנו את העץ באחד מימי חודש נובמבר וסוהייל זיהה בעץ גם פריחה זכרית. כלומר, עץ החרוב שלנו הוא גם זכר וגם נקבה.   
גישה: כביש שדה בוקר – צומת טללים (כביש 40). מומלץ להחנות את הרכב ברחבה קטנה, כמה מטרים מצפון לסימן ק"מ 142, בשוליים המזרחיים של הכביש (ימינה לבאים משדה בוקר). כדי לחנות כך חייבים לבוא מכיוון שדה בוקר, בגלל פס הפרדה רציף בכביש. אחרי שחונים יורדים מהכביש מזרחה, צועדים צפונה בערוץ קטן ומגלים את העץ בערוץ, מאחורי העיקול הגדול הראשון. אי אפשר לפספס.
נ.צ. 1797.5396.

חרוב ענק ליד תל שמרון
 
החרוב ביער ירושלים
זהו העץ הקל ביותר לגישה מבין שלושת החרובים שלנו. הוא שוכן בקצה היער, סמוך לשכונת קרית משה. יערני קק"ל עשו במקום לפחות שני דברים יפים. ראשית, כשנטעו את היער, השאירו את החרוב הזה והוא צומח להפליא עד ימינו. ודבר שני – הציבו בצל העץ שולחן, אחד משולחנות הפקניק היפים בישראל. איפה עוד אפשר לנופש בצל עץ חרוב, ששולח מגזעו לא פחות מ-11 זרועות. אין פלא שהחניון נקרא חניון החרוב.  
 
גישה: במחלף מוצא (כביש 1) פונים לכיוון בית זית אך לפני הכניסה למושב פונים שמאלה בדרך יוסף וייץ – דרך סלולה העולה ביער ירושלים. מהצומת שבה הדרך הופכת לחד סטרית ממשיכים בתוך היער עוד כ-1.2 ק"מ ומזהים את חניון החרוב והעץ מימין.
נ.צ. 2177.6323.

חרוב - חניון החרוב - יער ירושלים
 
החרוב בדרך נחל גרר
עץ חרוב מפואר, הצומח לתפארת בין שדות הנגב הצפוני, בואכה נחל גרר. הדרך אל העץ היא טיול בפני עצמו. תחילה עוברים ליד שדות אגבה, שנותרו משנות ה-50', עת גידלו את הצמח לתעשיית הסיבים שנזנחה. אחר עוברים בצד מסילת הברזל התורכית, שהובילה מתל שרע לבאר שבע. והנה, בלב מישורי הלס רחבי הידיים צומח העץ הענק. אי אפשר שלא לעצור ולהתפעל מגזעו הגדול, שהיקפו 3.70 מטר. גובה העץ כ-10 מטר והוא מצמיח שישה בדים נאים.
 
גישה: סמוך למשרדי קק"ל בצומת גילת (מפגש כבישים 25 ו-241), מסתעפת צפונה דרך עפר מסומנת בסימון שבילים אדום. נוסעים בדרך 4.9 ק"מ ופוגשים את העץ בלב הדרך.
נ.צ. 1194.0864.

חרוב בדרך נחל גרר