אנדרטת ה-11 בספטמבר

ב-11 בספטמבר 2001 הוכה העולם בהלם. ארבעה מטוסי נוסעים נחטפו בידי מחבלים והתרסקו על מגדלי התאומים בניו יורק, על בניין הפנטגון בוושינגטון ועל אדמת פנסילווניה. תמונות המטוסים המתנגשים במגדלי התאומים והופכים אותם למלכודות אש לא יימחו מזכרוננו.
בלב יער נטוע, על ראש הר הצופה על עמק הארזים ונחל שורק, בואכה ירושלים, הקימה קק”ל אנדרטה לזכר הנספים בפיגועים. האנדרטה נראית היטב מכביש 1 והיא מהווה לא רק אתר הנצחה מרשים, אלא גם תמרור אזהרה לעתיד.
אליעזר וייסהוף יצר כאן אנדרטה מיוחדת. בלב כיכר אבן עגולה מוצב פסל מתכת גדול, שגובהו תשעה מ’. הפסל עשוי בדמות דגל ארה”ב, וחלקו העליון מזכיר במראהו להבת אש הפונה השמיימה. בחלון זכוכית שבבסיס הפסל מונח חלק פלדה משלד אחד ממגדלי התאומים. עיריית ניו יורק העניקה את החלק לאנדרטה. לוחות הזיכרון שבמעקה הכיכר מנציחים את שמותיהם של הנספים, 2,974 במספר, ובהם גם חמישה ישראלים.
הקמת האנדרטה התאפשרה בזכות נדיבות לבם של משפחת אדוארד בלאנק וקרן ברונקה סטבסקי רבין ויינטראוב, באמצעות קק”ל ארה”ב.

הוראות הגעה

לאנדרטה לזכר נפגעי הפיגועים ב-11 בספטמבר אפשר להגיע בשתי דרכים:

א. מכיוון כביש תל אביב-ירושלים (כביש 1): נכנסים בכניסה לבית זית ולרמת מוצא ונוסעים כ-450 מ’ במקביל לכביש 1, לכיוון מבשרת ציון. עוברים מתחת לגשר כביש 1 ופונים מיד ימינה בדרך עפר, בעקבות השילוט לאנדרטת התאומים. הדרך מגיעה לאחר כקילומטר לעינות תלם. אם באנו ביותר מכלי רכב אחד (מומלץ), משאירים אחד מכלי הרכב וממשיכים בשאר. הדרך חוצה את נחל שורק ומגיעה לאחר כ-600 מ’ מעינות תלם לצומת שבילים. פונים בשמאלי ומגיעים מיד לצומת בן ארבע דרכים. פונים בדרך השמאלית העולה ומגיעה לאחר כקילומטר לאנדרטה.

ב. לבאים מירושלים: הפנייה אפשרית רק לבאים מכיוון שכונת רמות ברחוב גולדה מאיר. כ-600 מ’ לאחר חציית כביש 1, סמוך למפגש עם גשר כביש בגין, ניתן לפנות ימינה בדרך סלולה, שהופכת לדרך עפר ומגיעה לאחר כ-2.5 ק”מ לצומת בן ארבע הדרכים. משם עולים בדרך העפר לאנדרטה.

מסלול הטיול

נצעד מהאנדרטה כ-100 מ’ בחזרה במורד דרך הרכב המובילה לאתר. מימין לדרך נראה גיא קטן ובו שביל ברור (לא מסומן) היורד לנחל שורק. נרד בגיא. בין הטרסות צומחים עצי שקד וזית מעטים. עצי עוזרר קטנים, שיחי קידה שעירה וסירה קוצנית מעטרים את השביל. באביב מציצים מבין הסלעים פרחים רבים, וביניהם כמובן רקפות וכלניות. אל תתפלאו אם תגלו צבאים מקפצים בין הטרסות.
השביל שבגיא מגיע לאחר כ-400 מ’ לנחל שורק. בקטע זה של הנחל עובר שביל מסומן כחול, שהוא גם חלק מ”שביל ירושלים”. שביל ירושלים, שאורכו כ-40 ק”מ, עובר באתרים החשובים בעיר ובהרים שמסביב לה. השביל מסומן בשלושה צבעים – זהוב, כחול ולבן, ומעוטר בסמל האריה, סמלה של בירתנו.
נפנה ימינה. השביל עובר במורדות ההר שעליו ניצבת האנדרטה. שימו לב בדרך לגושי צמחים ירוקים התלויים על עצי השקד. זהו הצמח הטפיל דבקון הזית. הצמח נטפל לעצי זית, אך גם לעצי שקד, ושואב מהם מים ומינרלים. במקרים אחדים לא עמדו עצי השקד בעומס ומתו.
לאחר שנשלים את הצעידה בעיקול ההר נגלה את המבנים של חוות בית תלם, הנמצאים בתחום גן לאומי עינות תלם. שולחן הפיקניק בצל עצי התאנה שבחצר בית החווה הישן, הטרסות המשוחזרות ומי המעיין הזורמים לברכה יוצרים יופי של מקום להפסקה ולמנוחה.

גן לאומי עינות תלם

עינות תלם (עויון תולמא, או עויון טולמה) הם שלושה מעיינות קטנים הנובעים מתוך המצוק שמעל למבנה ישן, באזור שבו גיא נחל לוז (ואדי לוזה) פוגש בנחל שורק. רשות הטבע והגנים משחזרת באתר מדרגות חקלאיות, ובחפירות התגלו שרידים של מבנים מהתקופות הביזנטית והצלבנית.
מי המעיינות נאספים לברכות קטנות, ובעבר התנקזו לברכת אגירה גדולה השוכנת בצד הצפוני של המבנה הישן בן שתי הקומות. הברכה (15X15 מ’), שכיום היא יבשה, מחוברת בתעלה תת-קרקעית המזרימה את מי המעיין מתחת למבנה אל ברכה קטנה (4X5 מ’), שעומקה כמטר וחצי. המים בברכה מכוסים במרבד של אלפי פרטים של הצמח הזעיר עדשת המים, צמח הצף חופשי על פני המים.
המבנים שבאתר הם שרידי מושבה יהודית קטנה בשם בית טלמא. ב-1906 רכשו כאן שניים ממייסדי המושבה רחובות, דב קלימקר ואהרון אייזנברג, חלקת אדמה בת 230 דונם. הם הקימו מבנה בן שתי קומות, וקיוו להפעיל בו בית חרושת לסבון ולשמן (אחד מהמבנים ההרוסים מעל מתחם הגן). השניים לא השלימו את הקמת המבנה והשטח נעזב. ב-1922 התיישבו במקום חמש משפחות יהודיות. הן התגוררו במבנה ובאוהלים שהוקמו לידו. אחר כך נבנו במקום מבנים נוספים. המושבה הקטנה נקראה גם עמק הארזים, על שם עצי המחט היפים שגדלו מסביב למעיינות – שלא היו אלא ברושים. היישוב ננטש במאורעות 1929 (מאורעות תרפ”ט). ניסיון התיישבות נוסף נעשה ב-1934, אך גם הוא לא עלה יפה. המבנה שקיים בתוך מתחם הגן הוא בית משאבות (זהירות! סכנת התמוטטות) שבנו הבריטים.
אם השארנו כאן רכב אחד, יוכלו הנהגים לנסוע בו לאנדרטה ולהביא את המכוניות למטיילים. אם לא – יש לחזור את כל הדרך ברגל, מהלך קילומטר וחצי.

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: יעקב שקולניק ויוסי זמיר, ארכיון צילומי קק”ל

פורסם ב- 10.3.2010

מעניין לגלות שגם בתקופת בית שני היתה התייחסות למציאות הפסולת ולמיחזור בחיי התושבים. הרבה לפני המהפכה התעשייתית ותוצריה המזהמים, הבינו חכמינו שיש לתת תשובה ראויה לאשפה שהאדם מייצר על מנת שיוכל להמשיך לחיות בסביבה נקייה. אומנם היום יש ריבוי בפסולת ובחומרים מזהמים שלא היו קיימים בתקופות קדומות, ועם זאת אנו מגלים שניתנה תשומת לב לאשפה כבר אז.

למעט באשפה – להרבות במיחזור
ישנם כמה מקורות בתלמוד שמלמדים שהיו אתרי פסולת גדולים רחוקים ממקום המגורים, ושמדי תקופה היו מפנים לשם את האשפה שהצטברה ביישוב. הפסולת הפרטית היתה נערמת בפינה סמוכה לבית; בחלקה השתמשו שוב לצרכים שונים, חלק מהפסולת נמכרה לאחרים (למטרות זיבול השדות ועוד), ושאר הפסולת נלקחה לאתר גדול שמחוץ ליישוב, שם התפרק רוב מצבור הזבל הציבורי בצורה אורגנית טבעית.
”נקודה מקראית קדומה אף יותר מורה על חשיבות איכות הסביבה גם בסיפור תיבת נוח. מסופר שהקצו קומה מיוחדת לזבל ולא זרקו אותו למים, אף שלכאורה היה קל ”לזרוק מהחלון”, אבל ידוע שלטנף את העולם זה חוסר דרך ארץ”, מבהיר הרב יצחק גבאי מארגון הידברות.
כבר בימי קדם מילא המיחזור מקום מרכזי בחיי הציבור והיה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. כמעט בכל הפסולת עשו שימוש: קליפת הדלעת לדוגמה שימשה כעריסה לתינוק וכדלי לשאיבת מים מהבאר. מפסולת גזם כקליפות עצים נעשה שימוש להכנת סכו”ם, כמוזכר במסכת נדרים. הדלייה מהבאר לא נעשתה באמצעות חבל זמורה ארוכה של גפן, שהיו מחברים אותה לדלי. במסכת שבת נכתב: ‘מחתכין הדלועין לבהמה, והנבלה – לכלב’. דהיינו, בקליפות של פירות וירקות יש להאכיל את הבהמות, ואת הכלבים – בנבלות ובטרפות. במסכת פסחים נאמר שכלים שנשברו או נסדקו היו סותמים אותם בבצק שהתייבש והפך לחלק מהכלי. גם פסולת בניין – עצים, אבנים, עפר – לא נחשבה לפסולת. בית שנחרב היו בונים אותו שוב מאותם עצים או לבנים.
ד”ר אברהם אופיר שמש מהמחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל נדרש לנושא. במאמרו ”הטיפול בפסולת ובשפכים בתקופת חז”ל” מצוין נושא מיחזור החומר האורגני והפיכתו לזבל לבעירה ולהסקה, שימוש בו כחומר רפואי, וכן לצרכים חקלאיים כגון זיבול השדות וטיפול בעצים. היתה גם שיטה אחרת, נעימה פחות: ”גללי בהמות נאספו והוצאו אל רחובות העיר, כדי שלאחר שידרכו עליהם העוברים והשבים הם יימחו לחומר דק ויהפכו לזבל חקלאי”. על פי חוקי העיר היהודית היתה פעולה זו לגיטימית, והותרה למשך פרק זמן מוגבל. בבוא העת אספו זבל זה ופינוהו אל השדות.

עשרה דברים נאמרו בירושלים… ואין עושין בה אשפתות (בבלי, בבא קמא פב, ע”ב)
היחס לנושא האשפה בירושלים היה שונה מבשאר הערים בארץ ישראל: בתקופת בית שני נאסר לקיים מצבורי פסולת בתוך העיר. אחת התקנות האקולוגיות-דתיות בימי בית שני אסרה לקיים אשפה בשטחיה הציבוריים של ירושלים מחשש לטומאתה, ד”ר אופיר שמש מציין.
גם בבית המקדש אנחנו מוצאים שהוציאו את האשפה דרך שער האשפות לאתר מיוחד סמוך לירושלים, כנראה על ידי אנשי מקצוע שהוסמכו לכך והקפידו על שמירת קדושתה של העיר.

”יש שתי סיבות עיקריות למה לא להרבות בזריקת פסולת”, מסכם הרב גבאי. ”ראשית, מבחינת ‘ואהבת לרעך כמוך’, אשפה גורמת לנזק לסביבה ולאדם (ריחות רעים, ריבוי מזיקים וכיו”ב) ויש למעט בכך, ושנית, ישנו איסור בהשחתת היקום. הקב”ה לא רוצה שישחיתו את העולם. על פי אחד ממדרשי חז”ל נאמר שבשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון והראה לו את העולם שברא עבורו ציווה עליו באותו הרגע: ‘תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך’; זהו ציווי על שמירת הסביבה והטבע”.
ודברי חז”ל יכולים בהחלט להדהד גם לימינו אנו ולהיות רלוונטיים עבורנו יותר מתמיד, שהרי העולם אולי נברא למענו של האדם, אבל עמו נולדה גם האחריות הכבדה להגן עליו.

כיצד מגיעים?
נוסעים בכביש הסרגל (כביש 65) ממגידו לעבר עפולה. בצומת הסרגל פונים מזרחה (ימינה) ונוסעים בכביש 75, ליישובי חבל תענך. כ-1.5 ק”מ אחרי צומת יזרעאל, במקום שבונים את היישוב החדש נורית, פונים ימינה בכביש החוצה את הגלבוע (667)

המסלול
כביש הנוף החוצה את הגלבוע מתחיל את דרכו ביישוב נורית, שהולך ונבנה בימים אלה ממש. שם היישוב נגזר מהחווה הנטושה נורית, ששרידיה נראים במרחק כ-2.5 ק”מ מהצומת. החווה קלטה בעבר עולים מתימן, והעולים עבדו בייעור ובחציבה בגלבוע. קק”ל הכשירה כאן חניון נופש ובו שולחנות לפיקניק.
דרך הגישה להר שאול מסתעפת צפונה מדרך הנוף במרחק של כ-3.2 ק”מ מנורית. דרך העפר (סימון אדום) מגיעה לאחר כקילומטר לרחבת החניה הגדולה של ההר. התצפית מהר שאול היא חוויה, משום שפסגתו (302 מ’) בולטת מחומת רכס הגלבוע ומעניקה מבט רחב מאוד על עמק חרוד, הרי הגליל התחתון, הגלעד ועד החרמון. מי שיבוא בימים שתנאי הרוח נאותים, יוכל לצפות באנשים שמתחילים לרחף מכאן במצנחי רחיפה.
בהר שאול פרצה קק”ל שבילי רגל באורך כולל של 1.2 ק”מ. מערכת השבילים ערוכה כך שאפשר לטייל בכל שביל בנפרד ולחזור לנקודת ההתחלה, או לצעוד לכל אורכם ולחזור לנקודת ההתחלה בדרך הרכב.
נחזור לדרך הראשית. כ-900 מ’ מהצומת של הר שאול מסתעפת צפונה דרך עפר ש”משוטטת” ביער ושבה לדרך הראשית כ-1.1 ק”מ הלאה משם. מי שייסע בדרך זו יפגוש חניון ומצפור לזכרו של ויניה כהן, ממייסדי עין חרוד ומפעילי קק”ל.
המשך הדרך מביא אותנו לצומת דרכים ברור ולידו חניון שער הזהב. החניון שוכן במפגש דרך הפטרולים עם כביש הנוף של הר גלבוע ומכאן שמו. עובדי קק”ל שעסקו בפריצת דרך הפטרולים בימים שהיה ההר בטוח הרבה פחות למטיילים, יכלו לצפות מכאן לראשונה ביישובי העמק. מי ששב מן ההר לצומת הדרכים ראה עצמו בטוח מהתקפות פורעים, כאילו חזר אל מקום מבטחים דרך שער של זהב.
סמוך לחניון נמצאת שמורת הר לפידים, שבה פורחים באביב פרחים נדירים. זהו אחד המקומות המבטיחים ביותר לגילוי אירוס הגלבוע ושפע של פרחים אחרים. חניון שער הזהב הוא גם נקודה נוחה ליציאה למסלול טיול רגלי היורד במדרון התלול של הגלבוע. מסלול טיול זה ידוע בשם  “העמק הנעלם”, והוא מתאים למיטיבי לכת ולמי שיכול לארגן מראש רכב מאסף בסוף המסלול.
כ-1.1 ק”מ הלאה מכאן נמצא הר ברקן (497 מ’), המעניק תצפית נהדרת על עמק חרוד וגם לעבר דרום הגלבוע עד אזור ג’נין. גם כאן פורחים בחודש מארס פרטים רבים של אירוס הגלבוע. שיטוט בסביבה יגלה גת עתיקה ושוחות מימי מלחמת העצמאות. שביל מעגלי קצר מסומן אדום מקיף את פסגת ההר, שכמעט אינה בולטת מסביבתה, אך מעניקה תצפיות נאות. משך ההליכה בשביל כחצי שעה. במקום נמצא גם מגדל תצפית שהקימה קק”ל וששימש שנים רבות לאיתור מוקדם של שרפות יער.
כ-1.5 ק”מ הלאה משם נמצא הר אחינועם ומעט הלאה משם הר יצפור, עוד שתי נקודות ראויות לגילוי אירוס הגלבוע. כ-1.5 ק”מ מדרום להר יצפור, בצומת הכביש היורד לעמק חרוד, מתחיל את דרכו שביל מסומן אדום היורד בנחל יצפור. מי שמעוניין במסלול רגלי שאורכו שלושה ק”מ, היורד בנחל יצפור, יוכל להשאיר רכב אחד בעיקול הכביש וידאג לרכב מאסף בסוף מסלול ההליכה, מרחק של כשלושה ק”מ.
(המעוניינים להאריך את המסלול יכולים לבקר ריכוזים נוספים של אירוס הגלבוע ביערות שמדרום-מזרח למלכישוע).
כך או אחרת, בצומת למעלה גלבוע נרד בכביש המתעקל לעבר בית אלפא (כביש 6666), נקודת הסיום של הטיול.

אירוס הגלבוע
אירוס הגלבוע הוא צמח בעל פרחים גדולים מאוד ויפים, שצבעם סגול עמוק. הצמח פורח בחודשים פברואר עד מרץ. המין תואר לראשונה בגלבוע ומכאן שמו, אך נציגיו נמצאים גם במדבר יהודה ובסביבות עין גב.

כתיבה: יעקב שקולניק
ייעוץ מקצועי: גיל עצמון, מנהל אזור גליל תחתון-עמקים, קק”ל

פורסם ב-3.3.2010

את הציורים אפשר לשלוח גם בדואר, לכתובת:
מערכת e ירוק
משרדי פילטרנט
רחוב השפלה 3
תל אביב 66183

או לשלוח לכתובת המייל:
info@eyarok.org.il

ציורים יתקבלו עד 15.3.

בהצלחה!

רובנו חיים בקוביות בטון ונוסעים בקופסאות מתכת, ונדמה שכבר שכחנו שזה אינו המצב הטבעי. עד לפני 100 שנה היה הטבע חלק מהסביבה היומיומית שלנו, אבל במרוצת השנים הוא הלך והתרחק מהמרכזים העירוניים. את המצב הזה בדיוק קרן קימת לישראל מעוניינת לשנות באמצעות תוכנית “היער הקהילתי”, שבמסגרתה מטופחים יערות קהילתיים סמוך לערים וליישובים בישראל, בעזרת פעילים מהקהילה, כמו גם הרשויות המקומיות. בדרך כלל מדובר ביערות שהיו גדולים בעבר, אך עם השנים הלכו וחולקו לפיסות יער בגלל התפתחות והתרחבות הערים הסמוכות. אותן פיסות יער הפכו להיות שוליות, ובמקרים החיוביים פחות הפכו לחצר האחורית של היישוב, כשלעתים נראו בהן מראות לא נעימים של פסולת, אשפה והזנחה כללית.

אבל עכשיו זה משתנה; אמנם לאט לאט, כל פעם במקום אחר בארץ, אבל הכיוון ברור. “בתחילת העשור הקודם החל מאבק על יער ירושלים, כשקק”ל וגופים אחרים קמו להגן עליו מפני תוכניות פיתוח ובינוי”, מספר משה שלר, מנהל קהילה ויער בקק”ל. “במהלך המאבק הבינו רבים את החשיבות של יער הסמוך לעיר, ותקופה קצרה לאחר מכן, במסגרת קשרי חו”ל של קק”ל, למדנו מעמיתים באירופה את נושא היער הקהילתי. הסתבר שיש תורה שלמה על הנושא הזה – הדרכה והסברה כיצד מטפחים והופכים את אותם שטחים לפינה ירוקה עבור תושבי הערים”.

הניסיון הראשון בארץ התקיים ביער ראש העין, ואחריו ביער שוהם. לאחר ההצלחה הבלתי מעורערת של ניסיונות אלה הוחלט להמשיך באזורים נוספים בארץ.
“הייחודיות של העבודה היתה כפולה: ראשית, מיתגנו אותה במונח ‘יער קהילתי’, שמעיד על האופי השיתופי של היער, ועל שהוא נועד לטובת הקהילה – ובשיתוף הקהילה. זהו בעצם סוד הסיפור: אנחנו מטפחים את היער בשיתוף הרשות המקומית ועם התושבים. לכולם יש אמירה, ואנחנו מקווים שהיא הופכת למחויבות לשמירה על הירוק הזה מפני פיתוח, וכן לטיפוח היערות כמקום של פנאי ונופש לקהילה. במילים אחרות, הפרויקט מביא לאנשים את הטבע אל סף הבית”.

הפרויקטים הפועלים כרגע נמצאים בראש העין, שוהם, כוכב יאיר, פסגת זאב, ירושלים, כפר קאסם ומגדל העמק, אופקים ומיתר. כמו כן התחילו באחרונה תהליכים דומים בחצור הגלילית, שלומי, ראש פינה, כפר סבא, הר אדר, ונראה שהציבור מרוצה בהחלט. “אנו עורכים סקרי שימושים ורצונות בקרב הקהילות הסמוכות ליערות”, מספר שלר. “הסקרים אומרים דבר ברור מאוד: מסתבר שבמקומות שהתהליך היה מוצלח וזכה לגיבוי קהילתי, יותר מ-50% מתושבי הקהילה ביקרו ביערות כמה פעמים בשנה; כמחצית מהתושבים המבקרים ביער הצהירו על נכונות לתרום מזמנם למען טיפוחו; יותר מ-70% מהמבקרים מנצלים את שבילי ההליכה לביקורים בחיק הטבע, ורוב רובם של הנסקרים אכן רואים את מה שייעדנו לו – מקום של שלווה, מרגוע לנפש ופעילות בחיק הטבע”.

אחת מגולות הכותרת של התהליך המתמשך ברחבי הארץ הוא מערך המתנדבים מקרב הקהילות השונות – “נאמני היער הקהילתי”. מדובר בקבוצות תושבים שמתנדבים להדריך ביערות בעונות הפריחה, וכן יוזמים פעילויות קהילתיות לטובת היער, כל זאת בזמנם החופשי, לאחר שקק”ל מכשירה אותם מבחינה מקצועית. החלק של העירייה או הרשות המקומית הוא בעיקר במתן פרסום ובמה לפעילויות השונות. “כעת המטרה היא להפוך עוד ועוד שטחים פתוחים שנמצאים בתחום יישובים או סמוכים להם לריאה ירוקה לטובת הקהילה, בהתבסס על העיקרון שלפיו הקהילה יוזמת ונוטלת על עצמה אחריות לטפח את המקום”, מסכם שלר. “בימים אלה אנו נענים לפניות של מספר לא מבוטל של יישובים שמבקשים ייעוץ או סיוע בפעילות מבורכת שכזו. ועוד היד נטויה”.

חלקים ניכרים בכרמל מכוסים ביערות ובחורשים טבעיים, השומרים על צבעם הרענן בכל עונות השנה. תופעה זו היא תולדה של מצב מוזר: בכרמל יורדים גשמים רבים, אך המעיינות בו מעטים. המחסור במעיינות הקשה בימים עברו על ההתיישבות בהר, ולכן נותרו בו שטחי חורש נרחבים יחסית. בידודו היחסי של ההר וריחוקו מהדרכים ההיסטוריות הקלו על הנביא הנרדף אליהו למצוא בו מקלט מפני רודפיו.

חניון חורבת חרמש ומצפור קרן הכרמל
אורך מסלול ההליכה: עד למרבדי הרקפות – כ-15 דקות. למצפור – כ-20 דקות נוספות.
מי שמעוניין במסלול רגלי עמוס ברקפות (דצמבר-פברואר) יכול להתחיל את דרכו בחורבת חרמש. סמוך לצומת אליקים, ליד הטרמפיאדה בכביש המוביל לדליית אל-כרמל, מפנה ימינה שלט קק”ל ל”יער קרן הכרמל – חניון חורבת חרמש”. דרך עפר מגיעה משם לאחר כ-800 מ’ לרחבת כורכר שבשוליה עצי ברוש גבוהים. ברחבה מחנים את הרכב.
צועדים על פי השילוט אל יער הרקפות (סימון אדום) ונהנים ממרבדי הרקפות. לאחר כ-15 דקות הליכה מגיעים לחניון חורבת חרמש. כ-200 מ’ משם חצובות בסלע שש מערות קבורה בעלות פתחים מקושתים. לידן נמצא חניון שער הכרמל.
ניתן לעלות בהמשך השביל המסומן אדום למצפור קרן הכרמל, מהלך כ-20 דקות נוספות, להתרווח בספסלי העץ ולצפות בעמק יזרעאל, הרי הגליל התחתון, רמת מנשה והגלבוע. ממעל נראה מנזר המוחרקה ובימים בהירים נראית גם כיפת החרמון.
חוזרים בשביל המעגלי אל שביל הרקפות המסומן אדום ומערבה אל חניון חורבת חרמש.

מנזר המוחרקה
ניסע מהחניון צפונה כשישה ק”מ וחצי, ובפאתי דליית אל-כרמל נפנה ימינה (מזרחה) וניסע כשלושה ק”מ עד לרחבת החניה של מנזר המוחרקה. גם כאן ישנו חניון קטן ובו שולחנות לפיקניק.
בחצר מנזר המוחרקה מקדם את פנינו פסל אבן המתאר את אליהו הנביא. אליהו נראה כאן אוחז חרב בידו ורגלו דורכת על ראשו של אדם. תמונה זו היא שיאו של המאבק בין אליהו לנביאי הבעל, שהתחולל על פי המסורת במקום שנמצא המנזר. על פי התיאור המקראי, לאחר שנים של בצורת התייצב אליהו מול 400 נביאי הבעל, משרתי המלך אחאב, לתחרות הורדת גשם (מלכים א, יח). מי שיצליח לשכנע את האל “שלו” להוריד גשם, הוא נביא אמת. התחרות התנהלה כך: כל אחד מהצדדים בנה מזבח, הקריב פר והתפלל לאלוהיו שישלח אש מהשמיים ויעלה את הקורבן לעולה. נביאי הבעל קראו לבעל כל היום אך לא זכו למענה. לאחר שהתייאשו הגדיל אליהו לעשות ושפך מים על המזבח, ורק אז התפלל. ואמנם אש ירדה מהשמיים ושרפה את הקורבן. אליהו והעם רדפו אחרי נביאי הבעל והרגו בהם הרג רב. לא יצא זמן רב והשמיים התקדרו והורידו גשם רב.
המסורת בדבר זיהוי קרן הכרמל כזירת המאבק של אליהו בנביאי הבעל קדומה מאוד. כבר במאה ה-14 ביקר כאן תלמידו האלמוני של הרמב”ן והתייחס למקום כמזבח אליהו הנביא. השם הערבי של המקום, אל-מוחרקה, מלשון חריכה, שרפה, הוא רמז לאש שירדה מהשמיים ואכלה את קורבנו של אליהו הנביא.
מנזר המוחרקה שייך לנזירים הכרמליתים. שלושה תבליטים, סמוך לגרם המדרגות שעולה לגג המנזר, מתארים את מהלך הסיפור המקראי. העלייה לגג כרוכה בתשלום סמלי, אך אל תחמיצו אותה. מלמעלה נפרשים הנופים המרהיבים של עמק יזרעאל, הרי הגליל ואף כיפת החרמון.

כוכב הים (סטלה מאריס)
ניסע בחזרה לכביש 672 וניסע צפונה. נחלוף על פני דליית אל-כרמל, עספיא ואוניברסיטת חיפה ונמשיך בנסיעה בתוך חיפה בשכונות שבמרומי הכרמל. משדרות מוריה נמשיך צפונה בשדרות הנשיא, ובקצה הצפוני של הרחוב נפנה שמאלה לרחוב טשרניחובסקי, שיביא אותנו עד למנזר סטלה מאריס.
המנזר שוכן בקצה הכרמל, בראש המדרון התלול של ההר הנוחת היישר לים. התצפית על מפרץ עכו והגליל המערבי מרהיבה. נראה כי בזכות יופיו היה קצה הרכס מקודש כבר בימי קדם והיו בו מקדשים פגניים. בכרמל התקיימו טקסים פגניים לאל אדוניס, שנחשב לאל מוריד גשם, יכולת שהתברך בה גם אליהו הנביא.
הכרמליתים נאחזו באזור זה של הכרמל כבר במאה ה-17, אך רק בימיו של השליט הבדווי דהר אל-עמר (1767) זכו להתחיל לבנות את מנזר סטלה מאריס. הקונסול הצרפתי סייע בידיהם להשיג את האישור המיוחל ומאז נקרא האזור הזה של ההר בשם “הכרמל הצרפתי”. הבנייה התעכבה בגלל אירועים שונים. המנזר נחנך בשנת 1836 והפך למוסד חשוב ששימש מרכז רפואי לאוכלוסייה מקומית. זהו המרכז העולמי של הכרמליתים.
סמל המסדר חקוק בכניסה, מעל לדלת. הסמל מתאר את הר הכרמל, בראשו הצלב ומעליו חרבו של אליהו וכתובת, שתרגומה הוא: “קנא קנאתי לה’ אלוהי צבאות”. התבליט על הדלת מתאר את אליהו מניף את חרבו.
האולם הראשי של הכנסייה מרשים מאוד. תקרתו מעוטרת בציורים צבעוניים המתארים תמונות מהתנ”ך ומהברית החדשה, כמו אליהו עולה בסערה לשמיים, דוד המלך פורט על נבל, המשפחה הקדושה וארבעת האוונגליסטים. מסביב לכיפת התקרה כתובים בלטינית פסוקים מן התנ”ך.
מעל המזבח ניצב פסלה של מרים הקדושה (”גברתנו של הכרמל”). סמוך לו יורדות מדרגות אל מערה חצובה בסלע ובה מזבח אבן הנושא את פסלו של אליהו. על פי המסורת הנוצרית התגורר אליהו הנביא במערה. במוזאון השייך למנזר מוצגים שרידים מהכנסייה הביזנטית הקדומה.
המנזר נקשר במסעו של נפוליון בארץ ישראל (1799): כשנסוג נפוליון מעכו הוא השאיר את חולי הדבר מצבאו במנזר. הלוחמים העות’מאנים לא התרשמו ורצחו את החולים. לזכרם הוקמה בחזית המנזר מצבה בדמות פירמידה, המזכירה לכול כי הצרפתים עלו על ארץ ישראל ממצרים.

מסדר הכרמליתים
מסדר הכרמליתים נוסד בכרמל במאה ה-12 על ידי הנזיר ברתולד. באותם ימים שלטו בארץ הצלבנים, והנזירים הראשונים המשיכו את דרכו של מנהיגם ובנו מרכז בנחל שיח (כיום בתחום העיר חיפה, למרגלות שכונת כבאביר). כשנפלה ממלכת הצלבנים פנו הכרמליתים לאירופה, ושבו לכרמל רק במאה ה-17, לאחר שקיבלו לחזקתם את פסגת כוכב הים ואת מערת אליהו. תחילה התגוררו בכוכי סלע באזור מערת אליהו, ובשנת 1767 בנו את מנזר סטלה מאריס בראש הכרמל, קפלה במערת אליהו ואת מנזר המוחרקה.

מערת אליהו
הדרך המומלצת ביותר היא לרדת ברגל מסטלה מאריס למערת אליהו, להמשיך לכביש הראשי ולשוב בחזרה לסטלה מארס ברכבל. אפשר כמובן לעלות בחזרה מהמערה ברגל, אך המעלה תלול למדי. ניתן להגיע למערה במכונית: נוסעים בכביש החוף (בשדרות ההגנה), וליד מוזאון חיל הים פונים לדרך אלנבי. מערת אליהו נמצאת ליד הפנייה משדרות ההגנה לדרך אלנבי.
השביל היורד מסטלה מאריס: מרחבת החניה שמול המנזר יורד שביל נוח דרך טרסות נטושות. השביל מגיע לאחר כ-300 מ’ ל”קפלת הלב הקדוש” – כנסייה קטנה בעלת כיפה לבנה שנבנתה במאה ה-19. הקפלה סגורה למבקרים והיא שמורה לאנשי המנזר לתפילה ולהתייחדות. הקפלה מאפשרת גם היא מבט מרהיב על חוף הים. לאחר עוד 400 מ’ השביל מגיע למערת אליהו, שנראה כי גם היא מקודשת מימים ימימה. על קירות המערה התגלו עשרות כתובות ביוונית מהתקופה הביזנטית וכן שני ציורים של מנורה בת שבעה קנים. מסורת קדומה גורסת שבמערה מצא אליהו הנביא מקלט מרודפיו. המערה היא אתר קדוש הפועל במסגרת משרד הדתות.

כתיבה: יעקב שקולניק
ייעוץ מקצועי: יעקב ארק, יערן גוש כרמל אלונים, קק”ל

פורסם ב-24.2.2010

את הדרך סוללת מנהלת נחל שקמה, שחברים בה בין השאר רשות ניקוז שקמה-בשור, קרן קימת לישראל, רשות הטבע והגנים והמועצות האזוריות בסביבה. שילוט הדרך טרם הושלם ולכן נכוון אתכם ברשימה זו רק לאתרים בטוחים, שתוואי הדרך בהם נראה היטב ואין סיכוי להתבלבל ולהתברבר בשטח.
זוהי הצצה ראשונה, למענם של ידידי קק”ל, והיא מכסה כשישה ק”מ מהדרך. בעתיד, כשיושלמו העבודות בדרך, נשמח להשלים את המידע.

איך מגיעים
נוסעים בכביש קריית גת-צומת קמה (כביש 40) ופונים מערבה ליד קילומטר 215, על פי השילוט “שמורת פורה”. הפנייה אפשרית לבאים מצפון בלבד (מכיוון קריית גת)! הפנייה מובילה לרחבה גדולה שממנה מתחילה דרך נחל שקמה

כמה מילים על נחל שקמה
נחל שקמה מתחיל את דרכו בספר המדבר, בגבעות הדרומיות של שפלת יהודה, ליד קיבוץ להב. יובלו העיקרי, נחל אדוריים, מנקז את מורדות הרי חברון. נחל שקמה נשפך לים במישור החוף הדרומי, ליד קיבוץ זיקים. נחל שקמה הוא נחל אכזב, למעט קטעים קצרים ליד תל נגילה ותל חסי, שמי מעיינות זורמים בהם. שם הנחל נגזר מעצי השקמה הרבים הצומחים בקטע הנחל העובר במישור החוף.
נחל שקמה עובר בדרכו מגוון רחב של יחידות נוף ובהן סוגים שונים של מסלע, נביעות מים ואתרים ארכאולוגיים. שטחים נרחבים בכתפי הנחל מעובדים ואחרים מוקדשים לשמורות טבע, ליערות נטע אדם ולמרעה.
חשיבותו של הנחל בהיותו “מסדרון אקולוגי” רציף – שדרה לשטחים הפתוחים שמסביב, המשמשים בסיס לעולם עשיר של חי וצומח. זהו מקום מפגש מרתק של עולם הטבע ונופי התרבות המאפיינים את ספר המדבר עם אלה של החבל הים תיכוני.

הטיול
סמוך לכביש, במרחק של דקת נסיעה, נמצאת שמורת פורה. חונים ברחבת החניה הגדולה, ליד שלט השמורה, מעבר לשורת האיקליפטוסים שנמצאת בצד הכביש. השמורה אינה אלא גבעה קטנה ונמוכה, אי של טבע בין שדות מעובדים. בעת פרסום כתבה זו (אמצע פברואר) מסתיים גל הפריחה האדום של הכלניות, אך גם עכשיו אפשר ליהנות מפריחה של צמחים המאפיינים את ספר המדבר, ובהם שמשון הדור (שמשון השלחופיות) הפורח בוורוד נפלא, ולשון הפר הסמורה, צמח בעל גבעולים שגובהם עד מטר והם מצמיחים פרחים בצבע קרם עד כחול עמוק. בעלי מזל אולי יגלו כאן את הצמח הנדיר וינקה עשבונית, עם פרחיה הכחולים בעלי חמישה עלי כותרת.
שביל הולכי רגל, מסומן בשחור, חוצה את השמורה. לאחר כ-600 מ’ השביל פוגש את דרך נחל שקמה וניתן לשוב בה בחזרה למכוניות.
ניסע כ-900 מ’ מערבה ונגיע לסכר החוסם את ערוץ נחל פורה, מיובלי נחל שקמה. לאחר חורף ראוי לשמו הסכר אוצר מאחוריו אגם מים נחמד. כ-100 מ’ מעבר לסכר נמצא חניון בצל עצי מחט.
שביל הולכי רגל שאורכו כשני ק”מ, מסומן בירוק, מוביל לגשר הטורקי שעל נחל פורה ולתל נגילה. חלק מהדרך נעשה בתוך יער נטוע. ההולכים ברגל צריכים לשוב לרכב באותה דרך חזרה, אך ניתן להגיע לגשר הטורקי ולתל נגילה גם ברכב, כמתואר בשורות הבאות.
ממאגר פורה ניסע בדרך הנוף כ-1.3 ק”מ ונחנה את הרכב. נרד ימינה, לערוץ נחל פורה, כדי ליהנות ממראה שרידי גשר אבן ישן. הטורקים בנו את הגשר הזה בזמן מלחמת העולם הראשונה, כחלק מתוואי המסילה שסללו לעבר באר שבע וסיני. הם בנו את המסילה במהירות אדירה, אך נאלצו להפסיק את בנייתה באזור קציימה שבקדמת סיני, משום שספגו מפלה צבאית בסיני ונאלצו להסיג את כוחותיהם ולייצבם מחדש בקו עזה-באר שבע.
ניסע בדרך נחל שקמה עוד כ-1.1 ק”מ ונגיע לבאר נגילה – באר ישנה בצד נחל שקמה השוכנת למרגלות סוללה המציינת גם היא את תוואי מסילת הברזל הטורקית. זה איננו שמה הרשמי של הבאר, אך הענקנו לה את השם הזה בזכות קרבתה לתל נגילה. בשלהי התקופה העות’מאנית, וביתר שאת בתקופת המנדט הבריטי, נהגו השלטונות לחפור בארות כדי לרכז סביבן את הבדווים החיים בסביבה. הבארות היוו מקומות מפגש בין נציגי השלטון לבדווים. באר נגילה היא אחת הבארות האלה. הבאר נחפרה ונבנתה בתקופת המנדט הבריטי, אך ייתכן שהבריטים רק העמיקו ושכללו באר קדומה יותר.
ניסע עוד 1.2 ק”מ ונגיע לתל נגילה, גבעה נישאה במרחק כ-1.2 ק”מ מהבאר. התל מתנשא מעל ערוץ נחל שקמה, המתחפר ומגיע כאן למי התהום, כפי שמעידים גבעולי הקנה הממלאים את הנחל. מים אלה הרוו את שוכני התל הקדמונים. סימן הזיהוי של התל הוא עץ אשל יחיד הצומח בראשו. מראש התל יש תצפית נפלאה על הסביבה. היישוב בתל הגיע לשיאו בתקופה הכנענית התיכונה (לפני כ-3,500 שנה). בימי מלחמת העצמאות הפך המקום למשלט ומילא תפקיד במערכה נגד הפולש המצרי.
ערוץ נחל סד נמצא במרחק כ-900 מ’ ממערב לתל נגילה. בין גבעות הלס החומות חרץ הנחל קניון לבן ומבהיק, שעומקו עד עשרה מ’. עקבו כמה מאות מ’ אחר “שביל ישראל” (מסומן בלבן, כתום וכחול), העובר בגדה המזרחית של הנחל, ואחר כך שובו לרכב באותה דרך.
כאן מסתיים טיולנו בשלב זה. כל שנותר לנו לעשות הוא לנסוע בחזרה לכביש 40 בדרך שבאנו.

כתב וצילם: יעקב שקולניק
מפה: באדיבות מנהלת שקמה שעובדת בשיתוף עם: קק”ל, רשות ניקוז שקמה בשור, המשרד להגנ”ס, משרד החקלאות,  חמ”ת, רט”ג והמועצות האזוריות

פורסם ב-17.2.2010

קצת היסטוריה
רק בקושי רב עבר יער אלוני התבור באזור בית קשת את תלאות השנים. בראשית המאה ה-20 עוד טיפח את היער האגרונום אליהו קראוזה, מנהל חוות סג’רה הסמוכה, שנוסדה בשנת 1899. בעזרת איכרי המושבה סג’רה, שנוסדה בשנת 1902, הוא גזם את העצים וניצל את הגזם לתעשיית פחמים. יוסף וייץ, שהחליפו בתפקידו ולימים מנהל מינהל פיתוח הקרקע של קק”ל, שמר על יער האלונים בימי מלחמת העולם הראשונה, עת נוצר מחסור בדלק והשימוש בעץ גבר. בכל זאת, עצים רבים נכרתו. רק בשנות ה-50 החלו חברי בית קשת, יחד עם יערני קק”ל, לשקם את היער.
כמה שנים קודם לכן, בשנת 1946, החלה קק”ל לייער את המדרונות המזרחיים של הרי נצרת.
פעולות הייעור סיפקו עבודה למתיישבים במקום. חברי הארגון להתיישבות “מצפה הגליל”, שהתגוררו בתנאים קשים וללא עבודה בחוות סג’רה, פנו בבקשת עזרה לקק”ל. נציגם הגיע למשרדו של יוסף וייץ בירושלים. וייץ שמע את מזכירתו מתווכחת עם “אורח” לא מוזמן מחוות סג’רה, הזמינו להיכנס, וקבע בו במקום מועד לסיור כדי לאתר שטחים מתאימים לנטיעה. פעולות הייעור נמשכו עד ראשית שנות ה-70, ובמהלכן נטעה קק”ל באזור כ-20 אלף דונם יער וטיפחה חורש טבעי בהיקף של כעשרת אלפים דונם.

מסלול הטיול
נתחיל בשער הצפוני של דרך הנוף, הסמוך לצומת גולני. עתה (פברואר) אנו נמצאים בשיא פריחת הכלניות והרקפות. מאוחר יותר יגיעו גם הנוריות וסחלבנים למיניהם.
אחרי עיקול הדרך הראשון נפגוש שביל קטן בצל עצי האורן, המוביל לחניון לזכרה של המלכה האם של הולנד. משם הדרך ממשיכה למצפור תורען (327 מ’), המשקיף על בקעת תורען ועל רכס תורען. בראש רכס תורען הציבה קק”ל מגדל תצפית לאיתור שרפות יער.
תורען נזכרת במקורות כמקום של נשים יפות: “יפה את רעייתי כתרצה, אלה נשות תרען…” (שיר השירים רבה). בתקופה הרומית חצתה את הבקעה הדרך הראשית שיצאה מעכו, עברה בציפורי  והגיעה לטבריה. יש המזהים את הבקעה עם בקעת בית רימון, הנזכרת אף היא במקורות. ביום שהראות טובה ניתן לראות מהמצפור את החרמון, הר כנען, הר מירון, הר חנתון והכרמל. לקראת הנטיעה נבנה בית היערן כמחסן לכלי עבודה ושתילים, ועל כן זכה לכינוי “בית הקרן הקימת”. מסביב לבית היערן נמצא החניון המרכזי של היער. מעט הלאה משם, מרחק הליכה של כשלוש דקות במורד הדרך, נמצא מצפור היערן, המעניק למבקר הזדמנות לצפות בנוף המרהיב של מרחבי רמת יבנאל. השביל למצפור נגיש לעגלות נכים וללקויי ראייה, שכן יש בו שוליים בולטים והוא משולב בשיחים ריחניים ובכרטיס טווחים שסימניו בולטים.
דרך הנוף ממשיכה דרומה ומגיעה למצפור אלוני בית קשת, המשקיף על גבעת המורה, התבור, הגלבוע, רמת כוכב, רמת יבנאל, רמת פורייה וטבריה עלית. הנגישות אל המצפור מותאמת לבעלי מגבלות נגישות. המצפור צופה גם על חלקה גדולה של יער אלוני התבור. מכאן אפשר לעמוד על אופיו של היער, שעציו צומחים במרווחים גדולים אלה מאלה. תצורת צומח זו מכונה “יער פארק”.
המשך הדרך מביאה אותנו אל האלון הגדול – עץ אלון התבור גדול ומרשים. במקום זה יוצא מדרך הנוף “שביל הטרשים” – מסלול הליכה קצר שאורכו כ-700 מ’. השביל עובר בין טרשים בולטים של סלעי דולומיט, הניכרים בצבעם האפרפר. בליית הסלע בהשפעת הגשמים יוצרת את צורת הטרשים. על הטרשים צומחים צמחי סלעים כגון טבורית נטויה, הניכרת בעליה העגולים. השביל חוזר לנקודת המוצא.
דרך הנוף ממשיכה עוד דרומה ומגיעה למצפור התבור. המצפור, כשמו כן הוא, מעניק מבט מרהיב על התבור, הנראה מכאן במלוא הדרו. מבחינה גאולוגית ההר המבודד, המתנשא גבוה מעל סביבתו, הוא “הורסט”, כלומר, גוש שהתרומם מעל סביבתו. מראה ההר המבודד ריגש את בני האדם כבר בימי קדם, והם ראו בו מקום מקודש. המסורת הנוצרית מזהה את ההר עם המקום שהתרחש בו נס ההשתנות (הטרנספיגורציה) של ישו. מהתקופה הביזנטית (מאה חמישית לספירה) ואילך נבנו בראשו כנסיות ומנזרים. המבנה הבולט ביותר בפסגה כיום היא כנסיית המנזר הפרנציסקני, שנבנתה בשנות ה-20. למרגלות התבור נראים הכפרים דבורייה ושיבלי. הראשון, הנראה מימין, מזוהה עם דברת, מערי הלויים שבנחלת שבט יששכר. השני, משמאל, מאוכלס בבדואים בני השבט ערב א-זביח.
הדרך ממשיכה דרומה ומגיעה לצומת. שמאלה – לדבורייה; ימינה – להר דבורה ולנצרת. אנו נפנה ימינה ונסיים את סיורנו למרגלות הר דבורה, סמוך לשער הדרומי של דרך נוף יער בית קשת.
הר דבורה (437 מ’) שוכן בפינה הדרומית-מזרחית של רכס הרי נצרת. סמוך לשער הדרומי עולה להר דרך סלולה, שאורכה כשני ק”מ. בראש ההר ניצב סלע הוקרה לציון חתונת הכסף של מלכת בריטניה, אליזבת, ובעלה הנסיך פיליפ. המדרונות הגבוהים של ההר מכוסים בחורש מפותח, ששולט בו האלון המצוי. בחלקו הנמוך שולט יער פארק של אלון תבור. בראש ההר הכשירה קק”ל חניון שחוסה בצל עצי החורש והמחט. מהחניון מוביל שביל מסומן להולכי רגל, שמגיע לשער הדרומי של דרך הנוף. בחודש מרץ פורחים בהר שפע של סחלבים ודבורניות.
שלטונות המנדט הכריזו על הר דבורה כשמורת יער כבר בשנת 1926. באותם ימים היה שמו יער סרטבה. הבריטים גם נטעו עצי אורן למרגלות המדרון הצפוני של הר דבורה, עצים שנותרו עד ימינו. הנטיעות של שירות הייעור המנדטורי החלו בשנת 1926 וכללו שני מיני עצים – אורן ירושלמי ואורן הגלעין.

כיצד מגיעים
לדרך הנוף אפשר להגיע משלושה כיוונים:
שער צפוני – הגישה מכביש 77, כשני ק”מ ממערב לצומת גולני.
שער דרומי – הגישה מנצרת עלית. נוסעים מדרך החטיבות וממשיכים בשדרות מעלה יצחק רבין בעקבות השילוט המוביל למפעל תע”ש וליער צ’רצ’יל. ממצפור יער צ’רצ’יל יש להמשיך עוד כשני ק”מ עד לעיקול הכביש, המקום שבו חוצה אותו נחל ברק. לאורך הציר קיים שילוט מכוון.
שער מזרחי – גישה בדרך המובילה לקיבוץ בית קשת. הכניסה מכביש עפולה-צומת גולני (כביש 65).

כתיבה: יעקב שקולניק
מפה: באדיבות יעקב שקולניק
ייעוץ מקצועי: שלי בן ישי, קק”ל

פורסם ב-10.2.2010

כיצד מגיעים?
למגיעים מצפון – נוסעים על כביש 40 לכיוון העיר באר שבע. בצומת בית קמה פונים מערבה (הבאים מצפון פונים ימינה, הבאים מדרום שמאלה) לכביש 293. עוברים את הכיכר הראשונה וממשיכים מערבה (ישר), ונוסעים כשני ק”מ נוספים עד לצומת שדה צבי. פונים צפונה (ימינה) לכביש 334 (”דרך ארץ הבתרונות”) ומגיעים לרוחמה. בפתח הקיבוץ, מעט לפני השער, נראה שלט וסימון שבילים. מכאן השביל מתפתל בין גבעות רוחמה.

המסלול
רוחמה נוסדה ב-1911 על ידי אגודת “שארית ישראל” ממוסקווה כיישוב היהודי הראשון בנגב בעת החדשה. תחילה נקרא היישוב ג’ממה, והוסב לאחר מכן לרוחמה. כדברי הנביא הושע: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה (הושע ב, כה).
במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות עזים שגרמו להרס המשק ולנטישתו. בתום המלחמה חזרו התושבים, שיקמו את המשק, אך נאלצו לנטוש אותו שנית במאורעות 1929 (תרפ”ט). במאורעות 1936–1939 נעשה ניסיון נוסף ליישב את המקום, אולם שוב נהרסו בתי היישוב.
משנת 1940 ואילך, טרם הוקמו שלושת המצפים בנגב ו-11 הנקודות במבואות הנגב,  רכשה קק”ל אט אט את אדמות המקום, וכעבור כארבע שנים הוקם היישוב רוחמה בידי גרעין “עמל” של השומר הצעיר מפולין ומרומניה. מחקר הניסיונות החקלאיים שנערכו במקום שימש בסיס לעשייה בנגב כבשאר רחבי הארץ. הידע שנלמד בנטיעת עצים באזור זה נוצל בעת הנטיעה הגדולה בנגב שנים לאחר מכן. מאז ועד היום קק”ל מבצעת באזור עבודות הכשרת קרקע ופיתוח, נוטעת עצים למניעת סחף ומסייעת לפיתוח אתרי תיירות. בימים אלה קק”ל מכשירה מסלולי רכיבה על אופניים כחלק מפיתוח דרך נוף נחל שקמה. יער רוחמה אומץ לאחרונה כיער תנועות הנוער הציוניות העולמיות.
תחילה נבקר בקיבוץ, שאליו נגיע מכביש 334. נבקר בבית הביטחון המשופץ ובו מוזאון לתולדות ההתיישבות היהודית בנגב (אתר הראשונים). באתר מופע אור-קולי וצילומים, כלי נשק וכלים חקלאיים. כדאי לתאם את הביקור במזכירות הקיבוץ בטלפונים: 08-6807111, 08-6807715.
ליד מבנה בית הביטחון נמצאת באר מים שחפרו ראשוני המתיישבים כבר ב-1913, והיא השריד האחרון שנותר מחוות רוחמה ההיסטורית. המים לראשוני המתיישבים נרכשו ממשפחת איסע מהכפר ג’ממה, ששאבו את מימיהם מבאר אנטיליה. בשל מחסור במים אגרו תושבי החווה מים בבורות דלוחים, עד שהוחלט לחפור באר בבעלות יהודית ראשונה בנגב. מעליה נבנה בית אבן להגנת המנוע והמשאבה. במאורעות 1936 הרסו הפורעים את הבאר והיא נבזזה ונסתמה. ב-1946 נוקתה הבאר ושבה לספק מים, עד שנהרסה שוב על ידי חיילים בריטים זועמים. במהרה נחפרה באר חדשה והוקם מעליה מבנה בטון ששימש את המגנים במלחמת העצמאות.
בתוך הקיבוץ, סמוך לכניסה, תוכלו לפגוש גם בשרידי צינור קו המים הראשון לנגב שהניחה חברת “מקורות” בשנת 1947. קו מים זה היה עורק החיים של יישובי הנגב שקדמו להקמת המדינה ובעת מלחמת העצמאות. תחילה הונח קו מקידוחי דורות השכנה ואחר כך, כשהושלם הצינור חוברה רוחמה אל ניר עם. אל רוחמה הובלו המים בשני צינורות מקבילים, כל אחד מהם בקוטר של שישה אינצ’ים.
נשוב אל הכניסה לקיבוץ וניסע בדרך עפר משולטת מערבה וצפונה אל יער רוחמה, אל מגדל תצפית האש. אנו נמצאים על סכר עפר שהקימו המתיישבים הראשונים של רוחמה על גבי נחל רוחמה, לסכירת מי הגשמים לצורך השקיית המטעים. הסכר שוקם במסגרת פרויקט שיקום אגן נחל שקמה בשנות ה-60 של המאה שעברה. בחורף גשום אפשר לראות במקום אגם עונתי. נחנה את הרכב ונצא להליכה רגלית בין בתי הכפר ג’ממה (השביל מסומן בכחול). בכפר ג’ממה חיו ערבים תושבי האזור, ובשלב מסוים ברחו תושבי הכפר בשל חובת הגיוס לצבא הטורקי. בתי הכפר נבנו מלבני בוץ ומאבנים שנלקחו מהסביבה. נמשיך ללכת ונבחין בצד הדרך באתר ארכאולוגי ובו שרידי כנסייה ביזנטית ורצפת פסיפס.
לאורך המסלול מרבדי פרחים בעונה. נשוב אל הרכב ונמשיך בנסיעה במעלה שביל העפר אל מגדל תצפית האש של יערני קק”ל, שנשקף ממנו נוף מרהיב עין על הסביבה (שימו לב – אסור לעלות למגדל!).
מכאן נמשיך על פי השילוט אל “גבעת הברֵכה” (מרחוק נבחין בברכת מים עגולה הניצבת בראש הגבעה). במקום זה עבר קו המים המזרחי שיצא מקידוחי ניר-עם והגיע עד חצרים. חברת מקורות הכשירה את המקום לטובת המבקרים ואף הציבה שילוט הסבר.
המעוניינים לבקר בבתרונות רוחמה ייסעו מהשער האחורי של הקיבוץ בשביל העפר המסומן באדום. אפשר להחנות את הרכב במקומות שונים ולצאת להליכה רגלית. במקום אין שבילים מסומנים, ואפשר להלך בו בחופשיות (יש להיזהר מבורות פתוחים!), אך מבלי לפגוע בצומח. גבעות רוחמה הן שריד של רכס הכורכר המזרחי ביותר במישורי הנגב המערבי. האזור כולו מכוסה באדמת לס רכה, הנאטמת למים לאחר רדת הגשמים. מי הסחף ממוטטים את אדמת הלס וגורפים עמם את העפר, ובאדמה נוצרים חריצים וערוצים. בעונת החורף תוכלו למצוא כאן שפע פרחי בר וצמחי תבלין.

כתיבה: חוה בראון
צילומים: חוה בראון, דוד גרינשפיין ארכיון הצילומים של קק”ל

פורסם ב-3.2.2010