כן, כן, אני מודה, גם אני פעם נהגתי לארוז בתיק הרכיבה שלי את כל מה שיכולתי לדחוס לתוכו, ואם היה מקום גם לגנרטור, רתכת, בריכה מתנפחת ופעמוני רוח, חי נפשי – גם אותם הייתי דוחפת פנימה. אבל אז פגשתי את א'.
עד שהכרתי את א', רכבתי בחברתם של גברים שביום יום אי אפשר לערער על רמות הטסטוסטרון הגבוהות שיש להם בדם, אבל כשזה נוגע לציוד שהם סוחבים לכל רכיבה הם מזכירים יותר אותנו, בנות המין חובב התיקים שמקפידות לדאוג שבכל נקודת זמן ובכל נ.צ על פני הגלובוס יהיו בהישג ידנו פצירה, מראה, מגבונים לחים, לק אחד לפחות, פנקס ועט, כמה גומיות לשיער ועוד זוג משקפיים, וזה בלי להזכיר את ערמת שברי הפריכיות שהתפוררו להן במהלך השנים ושוכנת אי שם במעמקים.
החבר'ה האלה היו מגיעים לרכיבות עם תיק גב ענקי, תיק אוכף מלא כל טוב ומגוון מכשירי ניווט ותקשורת שמחוברים להם לכידון. מה שהיה מצחיק אותי עד דמעות הוא שכשכבר מישהו היה נתקל באיזו תקלה, השאלה הראשונה שהיה מפנה לחבר'ה היא, "יש למישהו אלן בשלוף?"
את א' הכרתי במקרה, ואני מודה שבפעם הראשונה שקבענו לרכוב יחד חטפתי הלם תרבות של ממש. הוא הגיע אל מגרש החניה, הוריד ת'אופניים מהמתקן, חבש קסדה ושאל, "יצאנו?". "מה יצאנו מה... איפה התיק, איפה כל הציוד, מה נסגר?". "אה, לא.." הסביר בטון מתנצל, "אני לא רוכב עם תיק..."
אחר כך, כשעצרנו לנוח, הוא הראה לי מתקן קטן שמחובר לשלדה של האופניים ולא שמתי לב לקיומו, חלק מגוף ישן של משאבה שהפך למשכנם של כמה פריטים בסיסיים שבעזרתם (ובעזרת תושייה רבה ויצירתיות) הוא יכול להתגבר על כל תקלה כמעט. כל קלקול שהצגתי לפניו נענה בתשובה ובהסבר מלומד, וכשניסיתי בכל דרך להציג לו את תרחיש האימים האולטימטיבי שבו הוא נתקע באמצע המדבר עם שני פנצ'רים, מעביר שבור ובלי ברקסים, הוא חייך ואמר בביישנות, "אז אני אלך ברגל שעה-שעתיים, אין שום מקום בארץ שבו הליכה של כמה שעות לא תביא אותך חזרה אל הציוויליזציה". פשוט כל כך...
כשחזרתי הביתה רוקנתי את תכולתו של תיק הרכיבה שלי על הרצפה (כן, גם את פירורי הפריכיות) והתחלתי לנפות ממנו עוד ועוד פריטים שלפתע נראו מיותרים לחלוטין. לרכיבה הבאה יצאתי עם קילו וחצי פחות ממה שסחבתי קודם לכן, ואני כל הזמן מנסה למצוא עוד ועוד פריטים שעליהם אני יכולה לוותר. באמצעות התהליך הזה הבנתי כמה אנחנו תלויים בדברים שאנחנו סוחבים ולמעשה מדובר ברוב המקרים בצורך פסיכולוגי שנותן לנו תחושת ביטחון כאשר למעשה אנחנו יכולים להסתדר מצוין עם מעט מאוד.
מובן שאין דין רכיבת מדבר ארוכה בשטח אלים ומבודד כדין גיחה קצרה ליד הבית באזור מיושב, אבל אם תשאלו אותי, אני מסתכלת בערגה בא' שרוכב בלי תיק וקרוב כל כך להגדרה "החופש המושלם" ומקווה שיום אחד גם אני אהיה משוחררת כמוהו.
מה אתם אומרים?