דנה, חברה שלי, היא באמת לא פראיירית. המיידלע הזו רואה את ה-40 מלמטה וכבר נמצאת בסוג של פנסיה מוקדמת אחרי שהקימה חברת הזנק והייתה שותפה בכמה אחרות. אבל עם כל האסרטיביות שלה והעובדה שהיא חדה כמו תער של מוהל וממולחת כמו נציג שימור לקוחות, כשזה נוגע לאופניים, היא פתי מאמין לכל דבר.
חדשות לבקרים (גם אם זה יוצא ב-3 לפנות בוקר...) היא שולחת לי בווצאפ הודעות שבדרך כלל מתחילות במילים "ראית את זה" שאחריהן משתרכת שורה ארוכה של סימני שאלה וכל האימוג'ים שיש להם פרצוף שמתקשר איכשהו לתמיהה והפתעה ומיד לאחר מכן צץ צילום מסך של מודעה ובה זוג אופניים שמבטיח להיות הדבר הכי מדהים שפגשת בחייך.
"דנה" אני מצננת את ההתלהבות שלה בכל פעם מחדש, "די להתחרפן כמו איזו ילדה קטנה, את הרי יודעת שכל ההבטחות האלו זה קשקוש פרסומי שבמקרה הטוב מספר אחוז קטן מאד מהאמת..." אבל היא אף פעם לא מקשיבה לי.
וכך, בסוף השבוע, עובר לשליחת ההודעות, היא מתייצבת בחנייה ביער בחיוך צ'שרי ועיניים נוצצות כשהיא מגלגלת לפניה את הרכש החדש.
אלא שההתלהבות לא מחזיקה הרבה זמן.
די מהר מגיעות הרטינות ולאחריהן הקללות. "אבל המוכר בחנות הבטיח לי!" היא מסננת בזעם וגם כמובן נשבעת שהיא אף פעם לא תיתן שיעבדו עליה שוב ככה.
כן, נו.
אני מניחה שהעובדה שלמרות שדנה רכבה על רוב מותגי האופניים הקיימים ועדיין לא מרגישה מסופקת קשורה בפער בין הבטחות למציאות ולא פחות מזה, בשאלה הכי חשובה: האם דנה באמת יודעת מה היא מחפשת והאם יש לה אג'נדה ברורה בכל הקשור לרכיבה...