אור ליום שלישי התייצבתי בשערי חדר הכושר המפונפן ומיד הכתה בי תחושת דה-ז'ה-וו... סביב דלת הכניסה לחדר הספינינג התקבצו ובאו גברברות וגברברים, לבושים במיטב המחלצות, על כתפיהם מגבות ממותגות ובידם תיקים ממותגים לא פחות. ובעודי נשענת על הקיר אני חשה את התחושה המוזרה הזו שמישהו מביט בי מאחור. לא התבדיתי, איזה ברנש מקריח אך עבדקן כדבעי עמד ונעץ עיניים בנעלי הרכיבה המאובקות שלי. "את יודעת" הוא ניגש אלי בעודו מעמיס את תיקו השווה על כתפו, "הנעליים שלך לא ממש מתאימות לספינינג".
"מדוע כבודו סבור כך?" שאלתי בנימה מתריסה. "תסתכלי על הנעליים שלי" הוא שח לי בעודו מניף רגל שעירה ומקרב את הנעל שלו ממש כנימה מקצה אפי, "נעלי ספינינג הן למעשה נעלי כביש, את מבינה, הסוליה שלהן צריכה להיות קשה מאד כי חשוב ממש שתהיה העברת כוח מלאה לפדל של האופניים. עם הסוליה הרכה שלך, תבזבזי המון אנרגיה וחבל...".
"ואללה..." עניתי לו בטון מבודח, "אז תשמע משהו, הנעליים האלו טיפסו את מיטב הסינגלים שיש לארצנו להציע ועוד כמה ברחבי תבל ואני די מבסוטה מהן. אני מאד מעריכה את הדאגה, אבל אסתדר עם בזבוז האנרגיה"...
הוא משך בכתפיו ופנה לחפש לו קורבן אחר להתמיר עליו את חכמתו הכבירה ואני הבנתי לפתע שתכלס, אין הרבה הבדל בין רכיבה ביער לדיווש בתוך חדר ממוזג, גם כאן כולם עסוקים בלהראות כמה הציוד שלהם יותר שווה וכמה הם יודעים יותר ממך. מעודד משהו, מפני שתחושת הזרות שאפפה אותי בהגיעי למכון הכושר התפוגגה והתחלפה בתחושה מוכרת שאני כבר מורגלת בה ממגרשי החנייה באתרי הרכיבה.
תוך כמה דקות הוכנסנו לחדר אפלולי ורחב מידות בו עמדו שורות שורות של אופני ספינינג ומסך גדול עליו הייתה מוצגת תמונה עם גרף המציין את אופיו של האימון. צינה נוראית, שלא לומר קיפאון מצמית קידם את פני ולרגע חשבתי שבעצם מדובר בכניסה נוספת לחדר הקירור של הסופר הסמוך ובטח איפשהו באפלולית מאוחסנים ארגזי הירקות וגושי הבשר. אחרי התארגנות קצרה מצאתי לי זוג אופניים במיקום טוב. לא קדימה מדי ולא בפינה נידחת, ככה מקום טוב באמצע. כמובן שנאלצתי להדוף ברגישות ונחישות את ההצעות "לעזור לי להתאים את הגובה של המושב והכידון" שהורעפו עלי מכל עבר (מגברים כמובן) שחשו צורך להציל את ה"חדשה".
אחרי שהתיישבנו נכנסה המדריכה. יצור קופצני ואנרגטי בצורה מחשידה, שעברה בין השורות, חילקה כיפים וחיבוקים משל היה מדובר בקבלת פנים של איזו בר מצווה וכמובן נעצרה לידי ובחיוך רחב, עד רחב מאד, הציעה לי את עזרתה ואף השביעה אותי ש"אם קשה לך – תגידי!".
מה שתגידי.
"אז מתחילים?!" שאגה זו לתוך המדונה שלה ותוך שבריר שנייה נדלק כל החדר באור נגוהות. מה אומר לכם, במועדונים הכי מטורללים באיביזה אין מערכת תאורה שכזו וזה עוד לפני שהתחילה המוסיקה...
ואם במוסיקה עסקינן.. אני כשלעצמי חובבת מוסיקה איכותית, דיסקו וזה, אתם יודעים... ובהתחלה קצת היה לי קשה עם הביטים והחריקות האלקטרוניות אה-לה-סקאזי שמילאו את חלל האוויר ואיימו לגרום לי לחרשות זמנית, אבל לאט לאט הבנתי ת'פרנציפ ואפילו שיבחתי ביני לבין עצמי את המדריכה (שלא שכחה לציין כל 2 דקות בממוצע שהיא הכינה את הפלייליסט בעצמה) על בחירת הקטעים המוסיקליים שהתאימו בול לקצב סיבוב הרגליים בכל מקטע של האימון.
אחרי כמה דקות אפילו הפסקתי להסתכל על האחרים (או להיות מוטרדת מן העובדה שהעבדקן ההוא ממקודם ישב בדיוק מאחורי ובטח בוחן את הישבן שלי בכל פעם שאנחנו "עולים למצב 2", יעני דיווש בעמידה) ופשוט התמכרתי למוסיקה, לקצב, לאורות ולעובדה שאני פאק*%&ג מדוושת (ומזיעה כהוגן) באמצע יולי ואשכרה נהנית מזה!
אז נכון, בספינינג אתה מדווש כמו מטורף ולא מגיע לשומקום, נכון שאין את ציוץ הציפורים, ריח העלים והנופים, אבל בכל זאת אני חייבת להודות שממש, אבל ממש! נהניתי וכנראה אאמץ את הפעילות הזו (לפחות כל עוד 450 מעלות בצל ו-780 אחוזי לחות בחוץ). כי ספינינג למעשה די דומה לרכיבה בשטח, יש'ך את כל המינגלינג המתבקש, את המאמץ הפיזי, את החפירות ואפילו את הישיבה בצוותא אחרי האימון על כוס בירה ואיזה נשנוש (אם כי בקפיטריה של חדר הכושר זה הרבה יותר יקר ממצמו"ד). רק מה, בניגוד לרכיבה בשטח, גם אם אתה עגלה, אף אחד לא באמת ידע, ואם תקפיד לעשות קולות של רוכב טור באלפ ד'ואז ולהתנשף מספיק, תוכל להסתיר את העובדה שאתה תכלס מדווש על ריק בלי התנגדות בכלל :-)