עונת הפריחה: דצמבר-מרץ.

תפוצה: גולן, חרמון, גליל, חוף הים התיכון, עמק ירדן עליון, עמקים, גלבוע, כרמל, הרי שומרון, הרי יהודה, שפלה.

רקע: העץ מגיע לגובה של 3–8 מטרים. העלים מוארכים פשוטים, בעלי שפה משוננת, ואורכם 1–3 ס"מ. סידור העלים על הגבעול הוא מסורג. בעונת החורף נושרים העלים. ניצני הפריחה, הערוכים בקבוצות על הגבעולים החשופים, נפתחים בהדרגה וצובעים את העץ בצבע ורוד או לבן. מועד הפריחה והאחידות שלה נקבעים על פי מידת הקור שהעץ קולט מאז שהתחיל להשיל את עליו בעונת השלכת. הפרחים דו-מיניים, מסודרים בקבוצות.

שקד. צילום: שרה גולד, צמח השדה

כתם הפרי: הפרי הוא בית גלעין באורך 3 ס"מ, עטוף בקליפה ירוקה המשנה עם הזמן את צבעה לחום. כאשר הפרי מבשיל מתבקעת הקליפה לשניים ולרוב נושרת. על העץ נותר זרע השקד העטוף בקליפה נוספת חומה וקשה, המתבקעת רק בלחץ. קליפה נוספת עוטפת את פסיגי הזרע. קליפה זו דקה וצבעה חום. החלק הנאכל הוא הזרע, אך פירות השקד נאכלים גם בשלמותם כשקליפת הזרע עדיין ירוקה. לזרעים ערך מזוני רב, והם מכילים בין היתר שומן, חלבון וסידן.

לבריאות: לשקד המתוק ערך גם כחומר רפואה: השקדים סותרים את חומצות הקיבה, משמשים תרופה נגד שיעול, משחררים ליחה, מדכאים כאב ראש, דיכאון ועוד. התרופה נוצרת על ידי כתישת הזרעים ומיצוי השמן מתוכם, או אכילת רסק הזרעים (אפשר לערבב את הרסק עם חלב, או עם מיץ לימון או עם דבש).

זהירות רעל: זרעי השקד המר אינם טובים למאכל. הם מכילים חומר הנקרא אמיגדלין, שממנו משתחרר בזמן אכילת הזרע חומר הרעל ציאניד. על כן אין לאכול זרעים של שקד מר. זה מנגנון המגן על הזרעים מפני בעלי חיים שמבקשים לאכול אותם. הוא לא נמצא רק בזרעי שקד אלא גם בצמחים אחרים, בעלים של אחד ממיני הלוטוס הגדלים באירופה ובשורשים מעובים של צמח הקסבה (גידול חקלאי חשוב בדרום אמריקה ובאפריקה).

נאמן למקור: השקד מוזכר בתנ"ך ובתלמוד. בארמית שמו לוּז. לירמיהו הראה הקב"ה את ענף השקד כסמל לשקדנות (ירמיהו א, יא), וכשהביאו בני יעקב מנחה ליוסף מזמרת הארץ (הפירות המשובחים), נכלל גם פרי השקד: "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא). הרמב"ם כותב בספרו פרקי משה: "השקדים הם המשובחים שבפירות".

(נערך מתוך אתר צמח השדה)

אם יש לך כרמל – זה רק בישראל, קק"ל וצמח השדה