ערימות שלג גדולות עוד רבצו בשלהי יוני על מדרונותיו הגבוהים של "ההרים הלבנים" (White Mountains) שבקליפורניה. זהו רכס שאורכו כ-100 ק"מ ופסגתו מתנוססת 4,342 מ' מעל פני הים. ההרים הלבנים שוכנים בין עמק המוות הלוהט מזה והפסגות המושלגות של רכס סיירה נוואדה מזה, והם נוטלים משני המקומות האלה: בחורף קר מאוד, ובקיץ יבש וחם. השם, "ההרים הלבנים", נגזר מסלעי הדולומיט הבהירים הבונים את פסגות הרכס.
במדרונות החשופים של ההרים הגבוהים השוכנים בקליפורניה, בנוואדה וביוטה, שוטט ד"ר אדמונד שולמן בשנות ה-50 של המאה ה-20. שולמן, אסטרונום וחוקר אקלים, ידע שעצים מסוימים, בעיקר באזורים יבשים, "רושמים" בקפדנות, בטבעות השנתיות שהם מייצרים, מידע רב-ערך על אירועי האקלים שעברו עליהם. הגיעו לאוזניו שמועות על עצי אורן שצומחים כאן ונראים קשישים מאוד. אולי דווקא כאן, אחרי שנכשל במקומות רבים אחרים, יוכל סוף-סוף להגשים את חלומו ולמצוא עץ בן יותר מ-3,000 שנה.

שר הטבעות

שולמן לא תלה תקוות רבות בעצי האורן הקטנים והמעוקמים שצמחו חרף תנאי המקום. הוא קדח בגזע אחד העצים, שלף דגימה ונסע הביתה. במעבדה, כשספר את הטבעות השנתיות של העץ הזה, הבין שתגליתו עולה על כל דמיון: עץ בן יותר מ-4,000 שנה!
שולמן שיער שאם יחפש היטב, יוכל למצוא בסביבה עצים קשישים אף יותר. הוא שב להרים הלבנים, הפעם ביתר התלהבות, ובשנת 1957 גילה עץ אורן ובו יותר מ-4,400 טבעות שנתיות. מכיוון שהוא דגם את הגזע בגובה חזה אדם, כמטר וחצי מעל לקרקע, הניח שולמן שבחלקים התחתונים של הגזע נחבאות כ-200 טבעות נוספות. הוא קבע שמצא עץ בן יותר מ-4,600 שנה וקרא לו, כמתבקש, מתושלח (מאוחר יותר התברר ששולמן צדק בהערכותיו ואף היה זהיר מדי. בדיקות מאוחרות יותר הראו שבשנת 1957, כשנדגם, היה מתושלח בן 4,789 שנה. כיום, בשנת 2011, מציין מתושלח את יום הולדתו ה-4,842). בסביבתו של מתושלח צמחו עוד כ-20 עצים שגילם עולה על 4,000 שנה.
שנה אחרי גילוי מתושלח, בשנת 1958, פרסם שולמן את תגליתו המסעירה ב"נשיונל ג'אוגרפיק". זו גם הייתה השנה האחרונה לחייו. הגורל, באירוניה גסה, קבע שדווקא החוקר שמצא את העץ הזקן ביותר בעולם, ימות בדמי ימיו. בן 50 במותו, בילה על פני האדמה אחוז אחד בערך מחייו של מתושלח שלו, שעודנו ממשיך לצמוח.

גזע מת. גזעים מתים שורדים בהרים הלבנים מאות ואלפי שנים. צילום: יעקב שקולניק

מאבק האורנים

איש רשות הייעור האמריקאי שצייד אותנו במפות ובחוברות הדרכה, לא חסך בהסברים. רק דבר אחד לא הצלחנו להציל מפיו. "מצטער", אמר, "אני לא יכול לגלות את המקום המדויק של מתושלח. זה בערך כאן", הצביע במפה על אחד מעיקולי השביל. "אולי תצליחו לגלות אותו בעצמכם".
שביל מעגלי שאורכו כ-6 ק"מ יוצא ממרכז המבקרים שבהרים הלבנים, בדרכו אל "חורשת שולמן" (Schulman Grove) – החורשה של מתושלח וחבורת העצים הקשישים שמסביבו. המדרונות מסביב תלולים, אבל השביל מצליח לשמור, פחות או יותר, על קו גובה אחיד. ברום 3,000 מ' מעל פני הים פוקדים אותנו קשיי נשימה, אך הם אינם מונעים מאתנו להתבונן באורן שלנו מקרוב. באנגלית הוא מכונה Great Basin Bristlecone Pine, ובאין לו שם עברי רשמי, נתרגמו ל"אורן אצטרובל זיפני". השם מציין את קיומו של זיף קשה ודוקרני בקצהו של כל קשקש באצטרובל. הזיף בולט במיוחד באצטרובלים הצעירים, אך ידקור את האוחז בו גם כאשר האצטרובל בוגר. סימן היכר נוסף של מין האורן הזה הם המחטים הקצרות, שאורכן כ-3 ס"מ. המחטים מאורגנות בקבוצות של חמש לכל אגד.
כשצועדים ב"שביל מתושלח", בלב יער האורנים הגדול, אין צורך בסימנים פעוטים אלה. המראה המוזר של העצים הקשישים מסגיר אותם מיד. גזעים מפותלים ומעוותים מרוב שנים מעטרים את המדרונות. מכל עץ, שניכר בו כי הגיע לגיל העמידה, מבצבצים ענפים וגזעים עירומים, צבועים בגוון חום-אדום. הם נאבקו מאות שנים בשלגי החורף וביובש הקיץ, ובסופו של דבר שילמו את המחיר. כל גזע נושא עמו את צלקות המאבק האישי שלו. גם מי שאינו חובב טבע מושבע יתרגש למראה החיזיון המופלא של יערות אורנים אלה, המנהלים קרב הישרדות ממושך שכמוהו לא מנהל שום מין עץ אחר על פני האדמה.
ועם זאת, חרף תנאי המקום, בחורשה זו מצויים העצים העתיקים בעולם. אולי אם נבין את סוד קסמם נוכל לגלות את סוד הנעורים?

היגיון בשיגעון

גם אם ננסה לצנן מעט את ההתלהבות מגיל העצים ולהודות כי לאמתו של דבר רוב הרקמות בגזעי העצים מתות, ורק חלק זעיר מהן חי באמת, עדיין נשאלת השאלה: איך בכל זאת עץ אחד יכול לחיות זמן רב כל כך?
שאלה זו נשאלת ביתר תוקף לנוכח העובדה המטרידה שהעצים הקשישים ביותר מבין האורנים צומחים דווקא בבתי הגדול הקשים יותר לקיום. אלה הם המקומות הגבוהים והחשופים ביותר, שהרוח והשלג מכים בהם בעוצמה רבה, ושהקרקע שלהם מכילה שיעור כה גבוה של גיר, עד כי עצים אחרים מוותרים כליל על הניסיון לצמוח בה.
במבט ראשון, זה אכן נראה לא הגיוני. במבט שני אפשר בכל זאת למצוא היגיון: היובש, הקור והרוחות השוררים במרומי הרי המדבר של נוואדה, קליפורניה ויוטה, מאטים את קצב הצימוח של העצים. כשעצים צומחים לאט, הם מפתחים עצה צפופה וקשה, עמידה יותר בפני פגעי מזג האוויר ומזיקים. הצמיחה איטית עד כדי כך, שהמחטים של אורן האצטרובל הזיפני נשארות על העץ עד 45 שנה!
ועוד דבר. תנאי האקלים מקשים לא רק את חיי העצים, אלא גם את קיומם של מזיקים וגורמי מחלות. גם סכנת השריפות כמעט אינה קיימת בתנאים אלו, משום שהעצים צומחים במרווחים גדולים אלה מאלה.
גם אם הצלחנו להעמיד הסבר נאה ונכון לאריכות החיים, ספק אם יש בכוחו לתאר את התמונה כולה. הקורא הנבון ימשיך לתהות: הרי עצי האורן שלנו צומחים גם ליד מיני עצים אחרים, באותם תנאים ממש. איך זה שאורן האצטרובל הזיפני מאריך ימים הרבה יותר משכניו?

יער האורן ברום של כ-3,400 מטר מעל פני הים. צילום: יעקב שקולניק

הבטחה לחיי נצח

גם חוקרי הטבע סברו שלעצים אלו תכונות שמסייעות להם להאריך ימים, והם ניסו לבדוק את העניין לעומקו. הם בחנו את העצים היטב אף שלא הצליחו למצוא בהם תהליכים המעידים על הזדקנות. עץ צעיר ועץ זקן מגלים חיוניות שווה. מתושלח מייצר עלים, אבקה פורייה וזרעים כמו עץ עול ימים. גם יכולת הנביטה של הזרעים שלו אינה נפגעת (רק להשוואה, זה בערך כמו למצוא כדורגלן בן 120 שנה, שמכדרר חצי מגרש דרך כל הגנת היריב ושולח את הכדור היישר אל בין החיבורים).
תכונות נוספות תורמות גם הן לתוחלת החיים של העץ. אורן האצטרובל הזיפני מייצר שרף בכמויות גדולות בהרבה מעצים אחרים, מה שמגן על הגזע והענפים מפני מזיקים ומחלות.
גם לשורשים יש תכונה מיוחדת: חלק מסוים בשורשים אחראי לאספקת המים והמינרלים לענפים מסוימים בעץ. זה נכון גם בכיוון ההפוך. המזון שמייצרים הענפים מגיע לשורשים הקשורים אליו. אם חלק ממערכת השורשים נפגע, רק הענפים שקשורים אליהם יינזקו. השורשים האחרים וחלקי העץ האחרים ימשיכו לחיות ואף יצרו גזעים וענפים חדשים. זו הסיבה להימצאותם של גזעים וענפים יבשים בעצים חיים לגמרי.
ואם לא די בכך, למין האורן הזה יש תכונה מופלאה נוספת. לכל אגד מחטים יש פוטנציאל להפוך לענף ולגזע במקרה הצורך. כך יכול העץ להחליף ענפים שנפגעו, ליצור חדשים ולהמשיך בשגרת חייו.
תאורטית, אורן האצטרובל הזיפני הוא בן אלמוות. ובכל זאת, עצים מתים. שלדיהם הזקופים מעטרים את היער וגזעיהם הגדולים מוטלים בין עצים חיים. שני גורמים עיקריים עושים זאת. גורם מוות אחד הם מזיקים ומחלות, שבכל זאת מצליחים לפגוע בעצים. הגורם השני הוא סחף קרקע. במדרונות תלולים הקרקע נסחפת ולאחר מאות שנים עלולים השורשים להיחשף כליל, דבר שמביא למותו של העץ התלוי בהם.
אגב, גם הגזעים המתים אינם מוותרים בקלות על מקומם בעולם. בתנאי הקור והיובש של ההרים הלבנים, הם מסוגלים להחזיק מעמד בשטח אלפי שנים. כל גזע כזה הוא אוצר טבע. הטבעות השנתיות של גזעים מתים הובילו את החוקרים במנהרת זמן שעומקה 10,000 שנה.

ענף נושא אצטרובל. שימו לב לזיפים הדוקרניים באצטרובל. צילום: יעקב שקולניק

אז מי הוא מתושלח?

אחרי כ-4 ק"מ הגענו לחורשת שולמן. משמאל אין שום בעיה לזהות את החורשה במדרון התלול שמעל לעיקול השביל. סקרנו את כנופיית העצים הקשישים שנמצאים שם וניסינו לגלות מי מביניהם הוא מתושלח. העצים שמרו על שתיקה כמו נאמן סליקים שנשבע לשמור את סודו עד קבר.
בעבר הצביע שלט על מתושלח. התברר שמטיילים נהגו להסיר ממנו חתיכות עץ למזכרת, אולי כסגולה לחיים ארוכים, ולכן מסתירים את זהותו המדויקת. עד מהרה הפסקנו את המאמץ. מה זה בעצם משנה? כשעזבנו, כך נדמה לי, שמעתי את העצים הקשישים מגחכים מאחור. או אולי הייתה זו רק הרוח שעברה בין עצי החורשה העתיקה ביותר בעולם?

כתב וצילם: יעקב שקולניק