בחורש הים-תיכוני קיימות שתי אסטרטגיות עיקריות בהתפתחותם של מינים רב-שנתיים, המאפשרות להם להתמודד עם תנאי השריפה. בקבוצה הראשונה, הכוללת את מרבית העצים והשיחים (אלון, אלה, קטלב, אלת המסטיק, בר זית), קיים מנגנון של התחדשות וגטטיווית (צימוח חדש) מבסיס הגזע. הקבוצה השנייה היא מינים המתים בזמן השריפה אך מתחדשים לאחריה מזרעים. למינים אלו כושר הפצת זרעים מהיר ויעיל לאחר השריפה, והמין הבולט בקבוצה זו הוא אורן ירושלים, שהאצטרובלים שלו נפתחים לאחר השריפה והזרעים עפים למרחק של כמה מטרים. למינים אחרים, כמו נציגי משפחת הלוטמיים, יש בנק זרעים בקרקע המחכים שנים ונובטים בעיקר לאחר שריפה.
לכן, גם אם נראה לנו שהחורש נשרף ומת, אין הדבר כך. אמנם החורש אכן נשרף, אך הוא עדיין לא מת, ובהמשך יופיע עץ קטן ולא עץ גדול. החורש יחזור למצבו בצורה הטבעית ביותר והטובה ביותר ללא עזרת האדם, אלא בתהליכים טבעיים המתרחשים בחורש הים-תיכוני.
התהליכים הטבעיים יגרמו לחורש הים-תיכוני בישראל להשתקם לבד, ולנו, הדואגים לו, לשוב וליהנות מגווניו הירוקים ומנופיו המלהיבים.

מהו בעצם חורש ים-תיכוני?

רוב היערות שנשרפו לאחרונה מורכבים מחורש ים-תיכוני, המוגדר כתצורת צומח המורכב משילוב של שיחים גבוהים ועצים נמוכים (קשי עלים), שלהם בדרך כלל כמה גזעים בעלי דרגות כיסוי וגובה שונות. את החורש מלווים בני שיח וצמחי בצל ופקעת (גאופיטים).
החורש הים-תיכוני שונה מהמוכר בעולם; זאת, ראשית, בשל קרבתו הרבה של החורש לשרשרת המדבריות העולמיים. שנית, אופייה הגאוגרפי, הגאולוגי והאקלימי של ארצנו יוצר שילוב גורמים שיש להם השפעה על גיוון תצורות החורש בארץ. נוסף על כך, פועלו של האדם באזור המזרח התיכון, שהתחיל כנראה עם הגעת ה"אדם הזקוף" (Homo erectus) לאזורנו, אף הוא מייחד את החורש הים-תיכוני. קיימות עדויות לכך שה"אדם הזקוף" ידע לנצל את האש והשריפות לתועלתו האישית, לכן, לא מן הנמנע ששריפות עתיקות יומין אלו היוו כוח סלקטיווי ראשוני בהתפתחות תכונותיו של החורש כפי שאנו עדים לו כיום. תכונות מגוונות אלו התפתחו במהלך האבולוציה ואפשרו למינים מסוימים לשרוד אותן שריפות. המינים המותאמים פחות או חסרי המזל שלא הצליחו לשרוד את השריפות במהלך האבולוציה נעלמו, ולכן אנו לא רואים כיום את צאצאיהם והם אינם מהווים חלק מהרכב המינים של החורש הים-תיכוני בישראל. המינים המותאמים לאש נקראים צמחים פירופיטים (Pyrophytes), ולהם מנגנונים שונים המאפשרים עמידות בפני שריפות.

על אבולוציה ומערכות אקולוגית

אמנם השריפות בחורש הים-תיכוני בארצנו אינן טבעיות אלא תולדה של פעילות האדם והן אינן חלק מהמערכת האקולוגית של החורש הים-תיכוני, אבל לאור התפתחותם האבולוציונית של מיני החורש והתאמתם לשריפות, אל לנו לחשוש לקיומו העתידי של החורש הנפגע משריפות מעשה ידי האדם. לטענת מומחים, מגוון המינים לאחר שריפה גבוה מהמגוון לפני השריפה. השוני קיים, באחוז כיסוי או בפרמטרים אקולוגיים אחרים, אבל מבנה חברות הצומח המתפתחות לאחר השריפה דומה לזה שהיה לפניה. לחורש אלונים, לדוגמה, ייקח כ-20 שנה לחזור למצבו הקודם וליער אורנים כ-40 שנים. מבחינת לוח הזמנים של תהליכים טבעיים, בהחלט מדובר בפרק זמן קצרצר מאוד עד זניח, אך מבחינתנו אנו, מדובר בהחמצה של דורות ילדים שלא ייהנו מיפי הטבע אלא בבגרותם, ואת רוב שנותינו נבלה מול כתמים שחורים כפצעים בנוף הפתוח.
יש לנסות להשיב את שגרת המטייל לנופים הירוקים והפורחים ושימשיך לבלות בחניוני קק"ל ומתקניו, אבל לא בכל מחיר. הוועדה שהתמנתה לאחר השריפה הגדולה בכרמל ב-1989 המליצה להיכנס לשטח השרוף שנה לאחר השריפה, כדי לא להרוס את מרקם הקרקע ובנק הזרעים שבתוכה, כדי למנוע סחיפה, ולפנות את הגזעים. מובן שביער או חורש המשמש כאתר פיקניקים יש לבצע פעולות פינוי גזעים מיד בתום השריפה ובסמוך לנקודת הפיקניק, על מנת למנוע מצב של מפגעים מסוכנים העלולים להזיק למבקרים באתרי הפיקניק הממוקמים בלב היער.

נתקלתם בשריפה? ראיתם מעשה הצתה? פנו למוקד כיבוי אש קק"ל בטלפון: 1-800-250-250

ד"ר אדיב גל, זואולוג ואקולוג
ייעוץ מדעי: רמי זריצקי, קק"ל