מעניין לגלות שגם בתקופת בית שני היתה התייחסות למציאות הפסולת ולמיחזור בחיי התושבים. הרבה לפני המהפכה התעשייתית ותוצריה המזהמים, הבינו חכמינו שיש לתת תשובה ראויה לאשפה שהאדם מייצר על מנת שיוכל להמשיך לחיות בסביבה נקייה. אומנם היום יש ריבוי בפסולת ובחומרים מזהמים שלא היו קיימים בתקופות קדומות, ועם זאת אנו מגלים שניתנה תשומת לב לאשפה כבר אז.

למעט באשפה – להרבות במיחזור

ישנם כמה מקורות בתלמוד שמלמדים שהיו אתרי פסולת גדולים רחוקים ממקום המגורים, ושמדי תקופה היו מפנים לשם את האשפה שהצטברה ביישוב. הפסולת הפרטית היתה נערמת בפינה סמוכה לבית; בחלקה השתמשו שוב לצרכים שונים, חלק מהפסולת נמכרה לאחרים (למטרות זיבול השדות ועוד), ושאר הפסולת נלקחה לאתר גדול שמחוץ ליישוב, שם התפרק רוב מצבור הזבל הציבורי בצורה אורגנית טבעית.
"נקודה מקראית קדומה אף יותר מורה על חשיבות איכות הסביבה גם בסיפור תיבת נוח. מסופר שהקצו קומה מיוחדת לזבל ולא זרקו אותו למים, אף שלכאורה היה קל "לזרוק מהחלון", אבל ידוע שלטנף את העולם זה חוסר דרך ארץ", מבהיר הרב יצחק גבאי מארגון הידברות.
כבר בימי קדם מילא המיחזור מקום מרכזי בחיי הציבור והיה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. כמעט בכל הפסולת עשו שימוש: קליפת הדלעת לדוגמה שימשה כעריסה לתינוק וכדלי לשאיבת מים מהבאר. מפסולת גזם כקליפות עצים נעשה שימוש להכנת סכו"ם, כמוזכר במסכת נדרים. הדלייה מהבאר לא נעשתה באמצעות חבל זמורה ארוכה של גפן, שהיו מחברים אותה לדלי. במסכת שבת נכתב: 'מחתכין הדלועין לבהמה, והנבלה – לכלב'. דהיינו, בקליפות של פירות וירקות יש להאכיל את הבהמות, ואת הכלבים – בנבלות ובטרפות. במסכת פסחים נאמר שכלים שנשברו או נסדקו היו סותמים אותם בבצק שהתייבש והפך לחלק מהכלי. גם פסולת בניין – עצים, אבנים, עפר – לא נחשבה לפסולת. בית שנחרב היו בונים אותו שוב מאותם עצים או לבנים.
ד"ר אברהם אופיר שמש מהמחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל נדרש לנושא. במאמרו "הטיפול בפסולת ובשפכים בתקופת חז"ל" מצוין נושא מיחזור החומר האורגני והפיכתו לזבל לבעירה ולהסקה, שימוש בו כחומר רפואי, וכן לצרכים חקלאיים כגון זיבול השדות וטיפול בעצים. היתה גם שיטה אחרת, נעימה פחות: "גללי בהמות נאספו והוצאו אל רחובות העיר, כדי שלאחר שידרכו עליהם העוברים והשבים הם יימחו לחומר דק ויהפכו לזבל חקלאי". על פי חוקי העיר היהודית היתה פעולה זו לגיטימית, והותרה למשך פרק זמן מוגבל. בבוא העת אספו זבל זה ופינוהו אל השדות.

עשרה דברים נאמרו בירושלים… ואין עושין בה אשפתות (בבלי, בבא קמא פב, ע"ב)

היחס לנושא האשפה בירושלים היה שונה מבשאר הערים בארץ ישראל: בתקופת בית שני נאסר לקיים מצבורי פסולת בתוך העיר. אחת התקנות האקולוגיות-דתיות בימי בית שני אסרה לקיים אשפה בשטחיה הציבוריים של ירושלים מחשש לטומאתה, ד"ר אופיר שמש מציין.
גם בבית המקדש אנחנו מוצאים שהוציאו את האשפה דרך שער האשפות לאתר מיוחד סמוך לירושלים, כנראה על ידי אנשי מקצוע שהוסמכו לכך והקפידו על שמירת קדושתה של העיר.

"יש שתי סיבות עיקריות למה לא להרבות בזריקת פסולת", מסכם הרב גבאי. "ראשית, מבחינת 'ואהבת לרעך כמוך', אשפה גורמת לנזק לסביבה ולאדם (ריחות רעים, ריבוי מזיקים וכיו"ב) ויש למעט בכך, ושנית, ישנו איסור בהשחתת היקום. הקב"ה לא רוצה שישחיתו את העולם. על פי אחד ממדרשי חז"ל נאמר שבשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון והראה לו את העולם שברא עבורו ציווה עליו באותו הרגע: 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך'; זהו ציווי על שמירת הסביבה והטבע".
ודברי חז"ל יכולים בהחלט להדהד גם לימינו אנו ולהיות רלוונטיים עבורנו יותר מתמיד, שהרי העולם אולי נברא למענו של האדם, אבל עמו נולדה גם האחריות הכבדה להגן עליו.

פורסם ב-9.3.2010