e-ירוק

הכנסיה בהר תבור, צילום: מיכאל חורי, ארכיון צילומי קק''ל

התבור אינו הגבוה ביותר בהרי הגליל, אך אין כמוהו ליופי. הפסגה המעוגלת (567 מ’), המתנשאת לבדד מעל עמק יזרעאל, מנותקת מההרים שמסביבה ומעוררת השתאות היום, בדיוק כפי שעוררה בעבר. אין פלא שבמקרא הזכירו את התבור בנשימה אחת עם החרמון. בראש ההר נותרו שרידים מרשימים של מבצר קדום וכנסיות קדושות למאמינים הנוצרים. הוסיפו לכל אלה את היערות הנטועים והחורשים הטבעיים שבו, והרי לכם הר יפה, שמי שעובר בקרבתו אינו יכול להתעלם מנוכחותו.

כיצד להגיע

צומח וחי

בחלקים העליונים של ההר צומח בעיקר חורש טבעי. העץ הבולט ביותר הוא אלון התבור. עצי אלון התבור יוצרים חורש פתוח, עם מרווחים גדולים יחסית בין העצים. מכיוון שהם עומדים בשלכת, עולה בחורף בשטחים הפתוחים שבין העצים צמחייה עונתית רבה, בעלת פריחה ססגונית. כאן פורחים בין השאר סתוונית היורה, מיני כרכום, נרקיס מצוי ורקפת מצויה, ציפורנית מצרית, כלנית מצויה, עירית גדולה, עיריוני צהוב ונורית אסיה.

חלקים ניכרים ממדרונות התבור, בעיקר המורדות הנמוכים, מכוסים ביער אורן ירושלים. בפסגת ההר ובמדרונות הדרומיים צומחים אורנים שניטעו עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בימי המנדט הבריטי. קק”ל המשיכה את הנטיעות בשאר חלקי ההר בשנות ה-50 וה-60.

שלושה כפרים מקיפים את התבור כטבעת. הכפר הגדול דבוריה, למרגלותיו המערביים של ההר, שומר את צליל השם של עיר הלוויים המקראית דברת, ששכנה בנחלת שבט יששכר. למרגלותיו הצפוניים והדרומיים של ההר נמצאים שני הכפרים הבדווים ערב א-שיבלי ואום אל-ע’נם, שאוכלוסייתם מונה יחד כ-5,000 נפש והם מתפקדים כמועצה מקומית אחת.

היישובים בסביבת התבור הולכים ומתפשטים, ולפיכך חשיבותו של ההר כמסדרון אקולוגי המאפשר מעבר בין מרכז הגליל למזרחו חיונית לחופש התנועה של בעלי חיים במרחב ולעצם קיומם.

תולדות האדם בהר

ייתכן שמראהו המרשים של התבור הפכוֹ למקודש כבר בימי קדם, אם כי עד כה לא נמצאו עדויות למקדש קדום בהר. לעומת זאת בהר נמצאים שרידים מרשימים של מבצר חזק, שנראה כי נוסד לראשונה בתקופה ההלניסטית. בתקופה הרומית, כך מעיד יוסף בן מתתיהו, נבנה בראש ההר מבצר חזק. גם בימי הביניים ניצב בראש ההר מבצר ראוי לשמו.

המסורת הנוצרית רואה בהר את מקום ההתרחשות של נס ההִשתנות של ישו (טרנספיגורציה). זהו אירוע משמעותי מאוד בנצרות, ולפיו עלה ישו לראש ההר עם השליחים פטרוס, יעקב ויוחנן, ולפתע  הזהירו פניו כשמש ובגדיו הלבינו כאור. אמנם המקורות הנוצריים אינם מזכירים במפורש את שם ההר שבו התרחש מעמד ההשתנות, אך כבר בימי קדם זיהו המאמינים את המקום עם הר תבור והקימו בפסגת ההר כנסיות.

בשלהי המאה ה-19 הקימו נזירים פרנציסקנים מנזר ואכסנייה בראש ההר. כנסיית ההשתנות, המקדמת את פני הבאים להר, נבנתה בשנת 1924 על פי תוכניתו של האדריכל האיטלקי הנודע ברלוצי. הכנסייה בנויה בתוואי כנסייה צלבנית מהמאה ה-12. שרידי הכנסייה הקדומה משולבים במבנה החדש. מצפון לכנסייה, מתחת לרצפת האולם הגדול שהיה חדר האוכל של המנזר הצלבני, נמצאה מערה קטנה ועל קירותיה כתובות ביוונית וצלבים. נראה כי המקום שימש בתקופה הביזנטית כמערת קבורה לנזירים שחיו על ההר.

ברלוצי כיסה את האולם המרכזי של הכנסייה בגג שנעשה מלוחות שיש שקופים, כדי להביא לידי ביטוי את השפעת האור המסתורי במעמד ההשתנות, אך בשל הגשם והרוחות השוררים בהר, נאלצו מאוחר יותר לקרות את הכנסייה בגג נחושת. באפסיס של הכנסייה משובץ פסיפס יפה, המתאר את ישו משתנה לעיני שלושת תלמידיו, כשהוא ניצב בין משה לאליהו, המסמלים את החוק והנבואה. שני המגדלים שבחזית הכנסייה הוקמו על שתי קפלות מימי הביניים. הקפלה שמשמאל מוקדשת למשה, ובה מתואר משה נושא את לוחות הברית על הר סיני. בקפלה השנייה מתואר אליהו במאבקו עם נביאי הבעל בכרמל.

שביל הפסגה

מרחבת החניה שליד כנסיית ההשתנות הפרנציסקנית יוצאת דרך עפר קצרצרה החולפת על פני חפיר המבצר של ימי הביניים ופוגשת לאחר כ-100 מ’ בשביל המסומן בשחור. האורנים הצומחים כאן ניטעו בתקופת המנדט והם נטויים הצדה תחת משא השנים והרוחות. כאן פונים שמאלה. השביל חושף את צדה האחורי של כנסיית ההשתנות ואת הפינה הדרומית-מזרחית של המבצר מימי הביניים. החפיר ושרידי החומה נראים היטב. שרידי המבנים ובורות המים שנמצאים מחוץ למבצר שייכים אולי למבצר היהודי מימי המרד ברומאים.

מול כנסיית ההשתנות אנו חולפים על פני שביל “אדום”, היורד מההר מזרחה לכביש עפולה – כפר תבור (מס’ 65). כאן אנו נמצאים בלב יער פארק של אלון התבור ולנגד עינינו נפרשים הנופים המרהיבים של הגליל התחתון המזרחי, עמק יזרעאל, נחל תבור, הגלבוע והרי הגלעד שמעבר לנהר הירדן.

שביל הפסגה עובר עתה באגפה המזרחי של פסגת ההר וחולף על פני שביל “כחול”, היורד מההר לעבר צומת גזית. השביל מגיע לפינה הצפונית-מזרחית של המבצר מימי הביניים. מראה שרידי מגדל הפינה והחפיר החצוב בסלע מרשימים מאוד, אך את עיקר ההנאה שואבים המטיילים מ”מכת הנוף” החושפת את רמות הגליל התחתון המזרחי לפני שהן צונחות אל בקעת יבנאל ונחל תבור. בית קשת ובית הספר החקלאי כדורי נראים כמו על כף היד, וכך כל המרחב האדיר עד החרמון.

מעט הלאה נראה משמאל פתח של מערה חצובה, מעוטר בקשת בנויה. ייתכן שבשלב כלשהו היא שימשה למגורי נזירים. בחורף עולה לצד השביל פריחה מרהיבה של מיני סתוונית, כדן, כרכום, כלנית ועיריוני. באביב פורחת כאן גביעונית הלבנון.

השביל עובר באגף הצפוני של פסגת ההר, למרגלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ופונה שמאלה, לצדה הדרומי. כאן נמצא השער המקושת המוביל לרחבה מפולסת, שמאחוריה חצובה בסלע קפלת מלכיצדק. הקפלה שייכת לכנסייה היוונית ושעריה נעולים בדרך כלל. על פי המסורת האורתודוקסית זהו עמק השווה, המקום שבו נפגשו אברהם ומלכיצדק, מלך שלם.

מכאן קצרה הדרך ל”שער הרוח”, שדרכו עובר הכביש לרחבת החניה. השער נבנה לפני יותר ממאה שנה. חלק מהאבנים הבונות אותו נלקחו מאבני המבצר. מכאן קצרה הדרך לרחבת החניה.

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: יעקב שקולניק, מיכאל חורי, הדר אפשטיין, ארכיון צילומי קק”ל

פורסם ב-31.3.2010