e-ירוק

גבעות עגולות בגווני שחור בזלת, שריד לפעילות וולקנית שהתחוללה בעבר, וביניהן בקעות פוריות של שדות מעובדים – אלה הן רמת סירין ויבנאל שבמזרח הגליל התחתון, ואליהן נצא לטייל ברכבי שטח.
רמת סירין ויבנאל חשופות מצמחייה טבעית, ורק עצים בודדים, בעיקר אלות אטלנטיות ועצי שיזף, מכסים אותה. בדרכנו נפגוש באתרים היסטוריים-ארכאולוגיים מתקופות שונות: חורבת סירין, חורבת אולם ותל עין חדה, ונסיים בפנינת טבע ייחודית, בין המושבה מנחמיה לקיבוץ גשר, ברכת מים שלתוכה מתנקזים מי תהום – “האגם הנעלם”.

כיצד מגיעים?
נקודת המוצא: צומת גזית בסמוך לכפר תבור, במפגש הכבישים 65 עם כביש 7278, לכיוון מזרח. הצומת הוא נקודת יציאה נוחה. יש בו תחנת דלק, מסעדה ושירותים. נקודת סיום: המושבה מנחמיה בעמק הירדן.

המסלול:
ניסע בכביש שמספרו 7278 ונדרים כקילומטר מהכביש לבין האיקליפטוסים לדרך עפר המקבילה לכביש ולנחל תבור והמסומנת בסימון של שביל ישראל. בסמוך למסעף צומת כפר קיש נכנס לכיוון הישוב כפר קיש ממזרח וניסע כקילומטר נוסף עד לדרך עפר המסומנת באדום. נפנה לכיוון דרום-מזרח (ימינה) לפני עיקול הכביש ובסמוך למגוף המים של מקורות.

דרך העפר חוצה את נחל שמר וממשיכה עוד כשלושה ק”מ עד לערוץ נחל גזית, במפגש עם שביל המסומן בשחור. נמשיך לנסוע בשביל השחור כקילומטר וחצי נוספים אל תחנתנו הראשונה תל רכש, תל קדום המזוהה עם העיר המקראית אנחרת. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום התגלו שרידים של יישוב המצביעים על כך שהמקום היה מיושב מהתקופה הכלקוליתית ועד התקופה הערבית הקדומה. האזכור היחיד של אנחרת בתנ”ך מופיע בספר יהושע בהקשר של התנחלות השבטים, ושם היא נכללת בתחומו של שבט יששכר (יהושע יט, יז-יט). האזכור ההיסטורי הראשון של העיר מופיע בכתבי הפרעונים תחותמס השלישי ואמנחותפ השני, בהקשר למסע הכיבושים שערכו במאה ה-15 לפנה”ס.

נמשיך בנסיעה מזרחה בדרך העפר לאורך עין רכש וניסע כחמישה ק”מ נוספים אל תחנתנו הבאה היא חורבת סירין ברמת יבנאל. שרידי המקום, ובהם ממצאי בית כנסת, מעידים על התיישבות מאוחרת יותר מתל רכש, בתקופת בית שני ותקופת התלמוד. על כך מעידים גם שרידים מאוחרים יותר של מסגד מתקופה הערבית המאוחרת, בנוי מאבני בזלת, שאופיינית לרמות אלה בשל פעילות וולקנית קדומה.

מחורבת סירין נמשיך בנסיעה בנתיב המסומן באדום כ-800 מ’ נוספים עד למפגש עם שביל נוסף המסומן בירוק, היורד לחורבת ומעיין אולם (במרחק עוד שני ק”מ ממפגש השבילים). בדרך מקבץ סלעי בזלת שעליהם נבחין בשפני סלע. ראוי לציין שכל שלוש החורבות שציינו: חורבת סירין, חורבת אולם וחורבת חדה שנבקר בהמשך, יושבו במאה ה-19 על ידי המוגרבים. המוגרבים היו ערבים מוסלמים שבאו לאזור מארצות צפון אפריקה מחשש הכיבוש הצרפתי בארצם, ויושבו כאן על ידי העות’מאנים, שביקשו למגר את הפזורה הבדווית. כאן נתרענן במים הקרירים הנקווים אל ברכה מקורה, ולה פתח עליון המאפשר כניסת אדם אחד בכל פעם. מסביב למעיין עצי שיזף ואלה אטלנטית.

נשוב אל הרכב וניסע בדרך המסומנת בירוק כקילומטר וחצי נוספים עד שנגיע למפגש דרכים. הפעם ניסע בשביל הפונה מערבה והמסומן בכחול. לאחר שני ק”מ נגיע למקבץ עצי איקליפטוס, שממערב להם, למעלה, נמצאת חורבת חדה. מיד אחרי החורשה נבחין בפיצול הדרך לשביל המסומן באדום המוליך בכיוון צפון-מזרח לרמת יבנאל. נרד מהשלוחה. קטע זה סלעי וקשה ומאופיין במדרגות סלע באורך 350 מ’. כעבור שלושה ק”מ נגיע למושבה יבנאל, ונעבור בשוליים הדרום-מזרחיים של המושבה, כשהשביל מתעקל למזרח בכיכר הבאר וחוצה את נחל חרצית. דרך זו, הנמשכת שלושה ק”מ, מביאה אותנו למעלה אלות לתצפית יפה על עמק כינורות ועל הרי הגלעד.

ניכנס אל דרך נוף יער מנחמיה. נגיע אל פסגת ההר אל מצפור לוי אשכול. היער צופה אל יישובי בקעת עמק הירדן, אל דרום הכינרת, אל דרום הרי רמת הגולן ואל הרי גלעד ממזרח. נגיע לפסגת ההר אל מצפור לוי אשכול. בתצפית סלע ענק. את היער נטעה קק”ל לרווחת תושבי האזור בראשית שנות השישים של המאה הקודמת, ביוזמת איש קק”ל יוסף וויץ, שהיה אז מנהל מינהל פיתוח הקרקע, ולזכרו של לוי אשכול, מי שהיה ראש ממשלת ישראל השלישי וחבר קיבוץ דגניה הסמוך. ניסע אל תצפית הנוף (מצפור אשכול) המרשימה. מכאן נשוב ברכב אל דרך היער הראשית וניסע מערבה אל חניון האלות ואל המעיין. נחנה ברחבת החניה הסמוכה לחניון. ישנו שביל גישה סלול המוליך לשולחנות הפיקניק והוא נגיש למוגבלים בתנועה. החניון נמצא בלב צוקי ההרים והוא מוצל. במרחק 300 מ’ מהחניון יש מדרגות מעץ המובילות אל ברכת מעיין האלות, שזורמים בו מים בכל ימות השנה. במקום שולחנות לפיקניק, המותאמים גם למוגבלים בתנועה.

מנקודה זו נותרו לנו שישה ק”מ. נרד מזרחה דרך המושבה מנחמיה אל אחת הנקודות הקסומות והנחבאות לעין באזור, פנינת חמד היושבת בין מנחמיה לקיבוץ גשר – “האגם הנעלם”, ברכת מים שהחלה כפרויקט מלאכותי של עבודות חציבה. נזנחה לפני שנים. לאחר מכן הפכו אותה איתני הטבע לגן עדן. בנקודה זו נסיים את המסלול שלנו.

כתיבה וצילומים: דוד מלכה, “טריפ הגליל – הדרכות טיולים, מיטיבי לכת וטיולי ג’יפים”
עריכת טקסט: חוה בראון

פורסם ב-24.6.09

לצד שורשי העצים מבצבצים גם שורשים מסוג אחר – שורשים היסטוריים המספרים את סיפורה של הארץ. כזו היא רצפת הפסיפס בת ה-1,500 שנה, שמוצגת לציבור הרחב ללא תשלום בבית הכנסת העתיק בחורבת מעון (קיבוץ נירים). רצפת הפסיפס מהתקופה הביזנטית (מאות חמישית-שישית לספירה) מעוטרת במנורה בעלת שבעה קנים ובדמויות בעלי חיים, ועשויה מפיסות אבן וזכוכית בגוונים שונים וברמה אמנותית גבוהה.

כיצד מגיעים?
בית הכנסת נמצא בין הקיבוצים ניר עוז ונירים, במרחק של כקילומטר מדרום-מזרח לכניסה לקיבוץ נירים. אפשר להגיע מכביש 241 (צומת גילת-צומת מעון) ולפנות בהתאם לשילוט. אפשר להגיע גם מכביש 232 (צומת גמה-צומת מעון) או מכביש 242 (צומת גמה-צומת כיסופים), ולהדרים בהתאם לשילוט עד לבית הכנסת.
מצפור מאגר נירים – הכניסה למצפור היא מכביש 232 (צומת גמה-מעון), בכביש המוביל מזרחה אל המאגר.

המסלול:
בישראל נחשפו עד כה למעלה מ-90 בתי כנסת עתיקים, ונראה שיש עוד רבים שטרם נחשפו. בית הכנסת במעון הוא אחד היפים שבהם. במהלך סלילת הכביש אל קיבוץ ניר עוז נתגלו שרידי חורבת מעון, ונחשפה רצפת פסיפס מפוארת של בית הכנסת.

בית הכנסת פונה לכיוון צפון-מזרח, לירושלים. זהו מבנה מטיפוס בזיליקה שנבנה מלבני טין על גבי יסודות מאבן. מעברי האולם היו חצרות מרוצפות ומדרומו היו מתקנים להובלת מים, שכללו תעלות, צינורות חרס ובור מטויח. האגן שימש מקווה טהרה, ומילאו אותו במים שירדו מגג בית הכנסת. בית הכנסת, שפעל מהמאה החמישית-שישית לספירה, ננטש במאה השמינית לספירה, זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי.

רצפת הפסיפס, שניזוקה במהלך סלילת הכביש המוביל אל קיבוץ נחל עוז, שופצה לאחרונה על ידי צוותי השימור של רשות העתיקות במוזאון רוקפלר בירושלים, והודות לתרומתה של הנדבנית סנדי גלאט, ידידת קק”ל מקנדה, והמועצה האזורית אשכול, הושבה רצפת הפסיפס למקומה, והאתר הוסדר לביקור הקהל הרחב.

רצפת הפסיפס מתארת גפן הצומחת מכד שנמצא בקצה הרצפה. שריגי הגפן יוצרים מדליונים ובהם מתוארים בעלי חיים, עופות ויונקים. המדליונים ערוכים ב-11 שורות, שבכל אחת מהן חמישה מדליונים. הסמלים היהודיים מרוכזים בצד הפסיפס הקרוב לבמה, והם כוללים מנורה בת שבעה קנים הניצבת על שלוש רגליים ומעוטרת באתרוגים, בשופר ובלולב, ובצדיה משובצים עצי דקל ואריות. משני צדיו של כל עץ תמר מתואר זוג יונים.

ברצפת הפסיפס משולבת גם כתובת הקדשה בארמית. החלק העליון של הכתובת מברך את הקהילה, ובהמשך מנציח את שמותיהם של שלושה אנשים שהרימו תרומה של שלושה דינרים לבית הכנסת באותם הימים. במקור: “(ז)כורים לטוב כל הקהל – (שע)שו את הפסיפס הזה - ( )ד אישו ותמה ויהודה – שנתנו שלושה דינרים”.
גודלה המקורי של רצפת הפסיפס היה 7.80 מ’ על 3.70 מ’. על הרצפה, לפני גומחת ארון הקודש, נמצאו חפצים זעירים: מטבעות, חפצי עצם ומתכת, תשמישי קדושה יהודיים שהשתייכו כנראה לארון הקודש ולפרוכת, כמו גם שברי נרות חרס וזכוכית וכ-20 קמעות, חלקן של נשים המבקשות בריאות טובה.

כתיבה: חוה בראון
צילומים: דודו גרינשפן – ארכיון הצילומים של קק”ל

פורסם ב-17.6.09

בין עצי יער חניתה נחבאים המגדל והחומה. בערוץ הנחל נחבאת הבאר הישנה. ובקיבוץ – קצת נחבא, פותח את שעריו מוזאון חניתה. טיול של טבע ושל געגועים לימים ראשונים.

איך מגיעים לחניון חומה ומגדל?
נוסעים לעיירה שלומי (כביש 899) ועולים צפונה לעבר קיבוץ חניתה (כביש 8990). כשני ק”מ משלומי פונים ימינה ליער חניתה, על פי שילוט קק”ל, בדרך המסומנת בכחול. הדרך מגיעה לאחר כ-500 מ’ לאתר חומה ומגדל. מכאן מתחיל המסלול הרגלי בנחל הבאר.

לפני שיוצאים לדרך
הגליל המערבי הוא מהאזורים הירוקים בישראל. מדרונות ההרים מכוסים בחורשים טבעיים, וביניהם יערות שנטעה קק”ל. אחד היערות האלה הוא יער חניתה, המשתרע על פני 2,300 דונם. יער חניתה הוא יער היסטורי. את העצים הראשונים בו נטעו בראשית שנות הארבעים של המאה ה-20 חלוצי חניתה. בשנות השישים והשבעים המשיכה קק”ל במשימה.
היער שוכן בחניתה תחתית. זהו האתר שהתיישבו בו במבצע נועז ראשוני קיבוץ חניתה, שעלו על הקרקע ב-21 במרס 1938. באותם ימים היה מדרון ההר חשוף לגמרי מצמחייה. המתיישבים היו אנשי קבוצת כיבוש של ה”הגנה”, שנעזרו ב-450 מתנדבים. עלייתה של חניתה על הקרקע, במקום מבודד לגמרי, בלב אזור עוין ובעיצומו של “המרד הערבי”, עוררה רושם עז ביישוב העברי. הערבים תקפו את חניתה שוב ושוב. בשלושת החודשים הראשונים לאחר העלייה על הקרקע נפלו עשרה מחברי הקיבוץ. תחילה שכן הקיבוץ במקום שבו נמצא אתר חומה ומגדל. כעבור כחודש עבר למקומו הנוכחי, מקום שנזכר בתלמוד כחנותא. בסוף 1938 החליפו חברי גרעין שעלו לחניתה את אנשי פלוגת הכיבוש.

מסלול נחל הבאר
אתר חומה ומגדל נמצא ב”חניתה תחתית” – המקום שעלו בו ראשוני חניתה על הקרקע בליל 21 במרס 1938. החומה ומגדל העץ הגבוה, שאפשר לעלות אליו לתצפית, מנציחים את האירוע. ליד המגדל ישנו חניון גדול ולידו שביל המתאים לעגלות. למרגלות המגדל ניצב סלע גדול המשמש אנדרטה לעשרת הנופלים על הגנת חניתה תחתית.
מהחניון השביל יורד מערבה ומגיע כעבור כ-100 מ’ לשני ברושים, שניטעו בשנות החמישים לזכרם של יהודה ברנר ויעקב ברגר, שני הנופלים הראשונים בחניתה שקיפחו את חייהם כבר בלילה הראשון לעלייה על הקרקע. כאן נפנה ימינה (צפונה), נחצה את דרך היער הראשית שנסענו בה למגדל התצפית, ונרד אל הגיא שמעבר לדרך.
השביל יורד בשולי חורשת אורן אל מבנה בטון ישן. זהו בית הבאר, שממנה שאבו ראשוני חניתה מים. לאחר כמה שנים הבאר, שעומקה הגיע ל-40 מ’, הכזיבה וננטשה.
השביל ממשיך לרדת במורד הגיא וננכנס לנבכי נחל הבאר – עולם של צל עצי חורש, שקט ושלווה.
העצים השולטים כאן, כמו בכל חורש ים תיכוני ראוי לשמו, הם עצי אלון מצוי. מה שמצוי פחות בחורשים ים תיכוניים – אך מצוי כאן בשפע – הוא הצל הכבד, המעניק תחושה של קסם ומסתורין…”
הצל הכבד מעניק הזדמנות לצמחי צל לשגשג. צמרות האלונים (האלון המצוי) נישאות גבוה מעל ראשינו, ובקרקעית היער בולטת ושכיחה אצבעונית החורש – צמח המאפיין חורשים מוצלים. בצדי הערוץ על הסלעים בולטות אוכלוסיות הטחבים והשרכים. גם בימות הקיץ החמים קטע זה של המסלול מוצל וקריר. כאן מומלץ לערוך את ההפסקה במסלול.
ממש לפני צאתו של נחל הבאר אל מחוץ ליער, בדרכו לנחל בצת, פונה השביל ימינה ומטפס מתונות במדרון. זהו החלק האחרון של הטיול שלנו, שממנו ניתן לצפות אל בקעת שפע הפורייה, יצירתו של נחל בצת, מהנחלים הארוכים של הגליל המערבי. במדרון שמצפון לבקעה מטפס עקלקלות הכביש לפארק אדמית. השביל, וגם אנחנו, לאחר שהתגברנו על המעלה, פונים ימינה ומגיעים חיש קל אל חניון חומה ומגדל.

חניון שלומי
חניון שלומי זכה לתוספות ולשדרוג בדמותם של מתקני ספורט וכושר ייחודיים. ביער נערכת פעילות קהילתית. החניון נמצא בחלקו הנמוך של יער חניתה, ליד שכונת הארזים. כדי להגיע לחניון מצומת שלומי נוסעים לכיוון חניתה (כביש 899). כעבור כ-400 מ’ נראים מימין בתי שכונת הארזים. החניון נמצא מימין לכביש, בצד השכונה.
אחת מתוצאות שדרוג החניון היא פריצת “שביל ילדי שלומי”. מרחבת החניה הסמוכה למתקני הכושר צועדים בשביל אספלט אל שכונתה ארזים. לפני המדרכה בשכונה פונים ימינה בדרך עפר החוצה שער ברזל. השביל מתחיל ליד הברוש הגדול שממול והוא מסומן היטב. אורכו כקילומטר, חלקו מוצל. השביל אינו מעגלי, אך אפשר לחזור בקלות לרכב לאורכה של  הטיילת המלווה את שכונת הארזים. בחודשים פברואר ומרס פורחים בצד השביל מינים רבים של סחלבים.

מוזאון חניתה
סיור בחניתה תחתית ובנחל הבאר אינו שלם ללא ביקור במוזאון חניתה, השוכן בקיבוץ חניתה,   במבנה הישן שהתגוררו בו ראשוני המתיישבים. המבנה שוכן במקום שהייתה בו בעבר כנסייה ביזנטית.
המוזאון המרתק מחולק לשלושה אגפים: אולם ארכאולוגי, שבו מציגים ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בחניתה ובסביבתה, מתקופות פרה-היסטוריות ועד התקופה הצלבנית. אל תחמיצו את הפסיפס הגאומטרי שהתגלה בכנסייה. זהו מוצג ייחודי שאין דומה לו בישראל; אולם נוסף מציג את נושא “חומה ומגדל”, ובו דגמי יישובים שעלו על הקרקע בימי המאורעות. חלק חשוב בתצוגה מתעד את תולדות חניתה בימי קדם ואת העלייה על הקרקע; האולם השלישי הוא חדר הטבע, ובו מוצג בין השאר עורו של נמר. בעבר שוטטו נמרים בגליל המערבי, ועדות לכך היא הנמר התשוש שנקטל בנחל נמר, בסמוך לחניתה, בשנת 1965.

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: יעקב שקולניק וארכיון הצילומים של קק”ל

פורסם ב- 10.6.09

נחל באר שבע שינה פניו. ערוץ הנחל שנערמו בו הרי אשפה, גרוטאות ושלוליות מצחינות, הפך לאחרונה לחלון ראווה לסביבה מטופחת וירוקה, ומציע אפשרויות בילוי ותיור. אנו נפקוד את המקום לרגל יום איכות הסביבה הבין-לאומי שחל ב-5 ביוני.

קק”ל, המשרד להגנת הסביבה, עיריית באר שבע ורשות ניקוז “שקמה בשור” פועלים יחד זה שנים אחדות לשיקום הנחל לרווחת תושבי העיר והסביבה. אלפי טונות של זבל הוצאו מהנחל במבצע ניקיון במסגרת “מנקים את העולם”. בט”ו בשבט האחרון נטעו ילדי באר שבע מאות עצי איקליפטוס בפארק. העצים יושקו במי קולחין המגיעים מאזור נבטים.

כיצד מגיעים?

תל באר שבע – במזרח העיר, בין נחל חברון לנחל באר שבע. לתל מוביל כביש המסתעף מזרחה מכביש באר שבע-צומת שוקת (מס’ 60), מדרום לעומר.

בית אשל – נושק לפאותיה הדרומיות של העיר באר שבע (כביש 25), בסמוך לגדות נחל באר שבע, ליד היציאה הדרומית מהעיר לכיוון דימונה, כשני ק”מ דרומית-מזרחית לעיר. אל המצפה מגיעים מרחוב שלושת המצפים, המסתעף משדרות יגאל אלון (כביש 25), מצפון לאזור התעשייה עמק שרה. הדרך מסומנת בסימון שבילים ירוק.

הגשר הטורקי – ביציאה מבאר שבע דרומה החוצה את נחל באר שבע, מול השוק הבדואי.

באר אברהם – מצפון לנחל באר שבע, בסמוך לעיר העתיקה (בפינת דרך חברון ורחוב קרן קימת).

חורשת פעמון החירות – בדרום מערב העיר, על שפת נחל באר שבע, בסמוך לבאר
אברהם ולעיר העתיקה, מול מרכז המבקרים. גובל בשכונת נווה נוי.

המסלול:

ראשיתו של נחל באר שבע באזור תל קריות שבגבול הר חברון ובקעת ערד. אורכו כ-50 ק”מ והוא נחל אכזב. פעמיים בשנה לערך מימיו עולים על גדותיהם כתוצאה משיטפון. מכאן הוא יורד לכיוון דרום-מערב ולאחר מכן למערב, מנקז את בקעת ערד ואת בקעת באר שבע, ועובר מדרום לעיר באר שבע. מבאר שבע הוא ממשיך לכיוון דרום-מערב, לאורך קו המגע בין חולות חלוצה וחבל הבשור, עד מפגשו עם נחל הבשור, כחמישה ק”מ ממזרח לקיבוץ צאלים. בימי קדם שימש הנחל מקור החיים הכלכליים והחברתיים של העיר באר שבע והאזור. בשנים האחרונות סבל מהזנחה ומזיהום, עד שהחל מתאושש ומשתקם.

תל באר שבע – התל מצוי במפגש נחל חברון עם העיר באר שבע של היום. בתל הוקמה עיר מתוכננת ומבוצרת, שראשית מתקופת הברזל א’ – ימי ההתנחלות. העיר חרבה בסוף המאה השמינית לפנה”ס ושוקמה בתקופה הפרסית. בתקופה הרומית היתה בתל מצודה צבאית, והיישוב התפשט לאזור שבו שוכן היום גרעינה של העיר באר שבע. זהו למעשה הגן הלאומי של תל באר שבע, ובו מפעל מים עתיק בעל חשיבות רבה. מהתל עד שכונת נווה זאב הולכת ומוכשרת בימים אלה טיילת נוף.

הגשר הטורקי – אחד המונומנטים החשובים והבולטים בבאר שבע. הגשר חוצה את נחל באר שבע ולידו מצוי השוק הבדואי. זהו שריד של גשר עתיק שניצבה עליו מסילת הברזל הטורקית הישנה שנבנתה מעפולה למצרים. הפרויקט הושלם ב-1915 ותוואי המסילה הגיע עד סיני. שנתיים לאחר השלמת הפרויקט פוצצו הבריטים ופירקו חלק גדול מהמסילות והגשרים. גשר זה נבנה על ידי פועלים יהודים ואורכו כ-190 מ’. בסמוך לו ומעט מצפון לו שוכן מבנה תחנת הרכבת הישנה.

בית אשל – בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התקבלה במוסדות היישוב העברי בארץ ההחלטה להקים שלוש נקודות מצפה על אדמות קק”ל בנגב, כהתרסה נגד מדיניות הספר הלבן וכדי לבחון היתכנות התיישבות חקלאית בנגב על סוגי קרקעות שונים. מזרחית לבאר שבע הוקמו רביבים, גבולות ובית אשל. מרגע שעלו על הקרקע, שימשו שלוש הנקודות גם תחנות יציאה לאכלוסו של הנגב, זאת חרף הקשיים, היתושים, החום הבלתי נסבל בימים והקור המקפיא בלילות. הם נאחזו בקרקע וניסו בכל דרך אפשרית לעבד את האדמה. רבים התייאשו ועזבו. המצפים נבנו בתבנית אחידה – חצר מרובעת מוקפת חומה, מגדל תצפית, מבנה מגורים ומבנה לשירות.
מקור השם “בית אשל” הוא בסיפור המקראי על עץ האשל שנטע אברהם אבינו בבאר שבע: “וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם” (בראשית כא, לג). במגילה שהוטמנה באבן הפינה של הבית הראשון בגבולות נכתב: “נגב, פתח זרועות ערבותיך, מרחביך הגדולים – לצמאי אדמה, כי היום עולים אנו אלייך, לכרות ברית חיים ויצירה עמך”.
נקודת היישוב הוקמה בידי ארגון ה”יוגב”, שכלל שלוש חבורות של עליית הנוער מגרמניה ומאוסטריה, שהתארגנו בשומרון. אליהן הצטרפה קבוצה של ילידי הארץ ושל עולי רומניה. גרעין המתיישבים, שמנה 40 חברים, השתייך לתנועת המושבים ומטרתו הייתה הקמת מושב עובדים. הם הקימו מבנים במתכונת שכונתה בפיהם “טירה” (בית הקשתות), פיתחו פלחה, גן ירק, רפת ולול, נטעו שדרה מוריקה ושתלו דשא. בשלב מסוים הגדילו לעשות וצירפו את בני משפחותיהם, וכך הפכו ליישוב הראשון בנגב שגדלו בו ילדים קטנים. עם פלישת צבא מצרים במאי 1948 היה היישוב נתון במצור ונהרס בהפגזות. לאחר קרבות ממושכים הוא הוחרב. אנשיו עברו לאחר מכן לעמק יזרעאל והניחו את היסוד למושב היוגב. כל שנותר במקום הוא תעלות הגנה חפורות בצל חורשת עצי אשל. היום, כשפאתי באר שבע נושקים למקום, קשה אולי להבין עד כמה היה היישוב הזה מבודד בשעתו. שרידי המצפה – הטירה, העמדות, תעלות הקשר והלחימה ועצי האשל נותרו במקום כעדות למפעל החלוצי ולגבורת הלוחמים. בשנות השישים של המאה שעברה החלו מתנדבים חברי עמותת בית אשל לטפח את שרידי היישוב שנותר – מבנה מוארך בן חמישה חדרים שהתגוררו בו המייסדים, וכן באר מים. כיום האתר משופץ ומשוקם.

גן חורשת הפעמון – הגן נמצא בדרום מערב העיר. בגן מוקדי פעילות של נופש ופנאי, שבילי הולכי רגל ואופניים, מגרש ספורט רב-תכליתי, תאטרון פתוח, פינות בילוי ומשחקים ומוקדי משיכה לציבור המתאימים לילדים, לנוער ולמבוגרים. את שיקום הגן אפשרה תרומת ידידי קק”ל במונטריאול ותרומת משפחת סטנלי פלוטניק. מהגן יוצאת טיילת הליכה באורך שמונה ק”מ, החוצה את העיר ממזרח למערב.

באר אברהם – באר עתיקה בנויה ומשוחזרת, עם אנטיליה בעומק של 13.5 מ’, מהם כחמישה מ’ חצובים בסלע. היא ניזונה ממי התהום המחלחלים לאדמה. לפי המסורת זאת היא הבאר שחפר אברהם אבינו. לא בטוח אם אכן הבאר מתקופה זו, שכן גילה מוערך בכאלף שנה בלבד.

כתיבה: חוה בראון
צילומים: ארכיון הצילומים של קק”ל

פורסם ב-3.6.09