e-ירוק

פארק קנדה, צילום: ישראל סיני

“אור האינסוף אין לו דמות. הוא לובש צורה – לטוב ולרע בך המקבל…” אמר רבי נחמן מברסלב בדבר המשמעות של האור והאדם. אנו נצא לטייל בסימן אור וחושך לאורו של ירח, בשבילי יער קסומים בזירת הקרב של יהודה המכבי בפארק קנדה-איילון ויער בן שמן. נצפה באורות יישובים דולקים ונספר על אנשים ומאורעות מרתקים. לסיום, כדאי לשבת מסביב למדורת האש ולרומם את הרוח בשיר ובמשקה חם.

כיצד מגיעים?
פארק קנדה-איילון, לעמק המעיינות וחורבת עקד - הגישה הנוחה ביותר לכניסה לפארק איילון-קנדה היא מכביש ירושלים-תל אביב (כביש מס’ 1). יש לפנות לצומת לטרון לכיוון צפון-מזרח לכביש המוליך למבוא חורון (כביש מס’ 3). אחרי חומת מנזר לטרון פונים ימינה לכביש המוליך לבניין דמוי שומרה. כאן הכניסה הראשית אל הפארק. פארק איילון-קנדה משתרע מימין לכביש ומשמאלו. לחורבת עקד יש לנסוע בדרך הראשית של היער המסומנת בצבע ירוק. לעמק המעיינות יש לנסוע בדרך המסומנת בכחול.

לעמק הנזירים ביער בן שמן - לבאים ממחלף בן שמן בכביש מס’ 1 (ירושלים-תל אביב) יורדים במחלף מזרחה לכיוון העיר מודיעין בכביש 443 המוליך ליישובים מכבים ורעות. כק”מ 1 מהשלט “נאות קדומים” יש פנייה ימינה לכביש קטן ופנימי. בכניסה ליישוב “מבוא מודיעין” עוברים את אתר ההנצחה לקדושי זגלמביה, וממשיכים עם דרך העפר הכחולה ל”בקעת הנזירים”. על המצוק מימין לדרך ישנן מערות. שם נחנה את הרכב. אפשרות נוספת להגיע דרך שער “נאות קדומים” (כביש 443). לעבור את “החניון המוזיקלי” ומיד אחריו בצומת מפגש השבילים פונים מזרחה (לפי השילוט בצומת השבילים) אל דרך עפר המסומנת בכחול אל בקעת הנזירים. המרחק מהחניון המוזיקלי עד למערה הוא כ-1.6 ק”מ. מחנים את המכונית ברחבה שלפני המצוק, לצד עץ השיזף.

המסלול
חג החנוכה המכונה גם חג האורים, חל מיום כ”ה בכסלו במשך שמונה ימים. הוא נחוג לזכר הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו ומסמל את ניצחונם של החשמונאים על היוונים. בעקבות המרי טוהר בית המקדש והוחזרה החרות הדתית והמדינית. בכדי לפאר את חג החנוכה ולפרסם את הנס המופלא, קבעו חכמים להדליק נרות חנוכה במשך שמונת ימי החג וכן באמירת תפילות נוספות, תפילת “הלל” ו”על הניסים”. זאת ועוד, על הקשר בין חנוכה לאור יש כמה מסורות:
מסורת אחת מתבססת על הדלקת הנרות הראשונה במקדש לאחר טיהורו בידי החשמונאים. החשמונאים לא יכלו להשתמש במנורת בית המקדש שנבזזה בידי אנטיוכוס יחד עם שאר כלי המקדש, ולכן נאלצו להדליק נרות במקדש בשיפודים של ברזל וכך עשו במשך שמונת ימים. לזכר אותה הדלקה ראשונה, שנמשכה שמונת ימים, קבעו להדליק נרות בחג החנוכה (מגילת תענית פרק ט’).

מסורת שנייה על פי התלמוד הבבלי (מסכת שבת דף כ”א עמוד ב’), מסבירה את הדלקת הנרות על רקע נס חנוכה – נס פך השמן: לאחר שהחשמונאים טיהרו את המקדש וביקשו להדליק את מנורת הזהב שעמדה בבית המקדש, הם מצאו פך (= כלי קטן לנוזלים) שמן אחד שלא נטמא בידי היוונים. כמות השמן בפך יכלה להספיק להדלקת הנרות במנורה ליום אחד בלבד – אבל נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים. לזכר שמונת הימים שבהם דלקה המנורה קבעו את שמונת ימי החנוכה.
מסורות קדומות יותר קושרות את חג החנוכה לעונת השנה שהוא נחוג בה - עונת החורף. ימי החורף קצרים, ויש בהם מעט שעות אור ויותר שעות חושך. בתרבויות הקדומות נהגו לקיים חגיגות וטקסים לגירוש החושך באמצעות אבוקות ולפידים. לרעיון זה של גירוש החושך מוצאים גם קשר אל אחד משירי חג החנוכה: “באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש…” (מילים: שרה לוי-תנאי). אחרי שהתוודענו למסורות הקושרות את האור עם החג, נצא לטייל בחשכת הליל לאור ירח אל זירת הקרב של יהודה המכבי בפארק קנדה-איילון וביער בן שמן.

שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון - טיול לילה בפארק קנדה-איילון
עמק איילון הוא אזור שידע קרבות רבים מימי התנ”ך, יהודה המכבי ועד למלחמת העצמאות. הנתונים הטבעיים של העמק הפכו אותו כבר בימי קדם לאזור מבוקש מאוד. הקרקעות הפוריות, שנהנו משפע מים שהתנקזו אל העמק, עובדו כבר משחר ההיסטוריה. אך לא רק זאת, בתחום העמק קיים צומת דרכים אסטרטגי, החולש על דרכים שעולות מהשפלה וממישור החוף לירושלים ולבית חורון. קרבות רבים ניטשו על השליטה בעמק. אחד המפורסמים שבהם הוא מלחמת יהושע במלכי הכנענים, שהסתיימה בקריאה המפורסמת: “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” (יהושע י, יב). בעמק איילון התנהלו גם קרבות קשים בין החשמונאים והסלבקים במאה השנייה לפנה”ס.
מהכניסה הראשית לפארק ניסע כ-500 מ’, נפנה שמאלה אל הכביש היורד והמתפתל לעמק המעיינות (מסומן בצבע כחול), ונפקוד את המקום ואת אמות המים הקדומות (גיליון e ירוק מס’ 50).
לנועזים ולמתבודדים, כדאי לנסוע גם אל חורבת עקד. מהכניסה לפארק נוסעים בדרך הראשית המסומנת בצבע ירוק, חולפים על פני בוסתנים ועצי מחט וביניהם חניוני פיקניק רבים. אל החורבה מוביל שביל בצבע חום, אותו נעלה ברגל. זוהי גבעה המתנשאת לרום של 350 מ’ וחולשת על סביבתה. מפסגתה יש תצפית טובה לכל הכיוונים. בסקר ארכאולוגי שנערך כאן בשנת 1972, בניהולו של הארכאולוג ברמן נמצאו שרידי יישוב מבוצר ששטחו כ-20 דונם. היישוב היה מוקף בחומת מגן רחבה התוחמת את הפסגה ולפניה שפוכה סוללה, הניכרת היטב בעיקר בפינה הדרומית-מזרחית. כאן נמצאו שרידים מן התקופה ההלניסטית ומן התקופה הרומית הקדומה. לרגלי הגבעה יש כמה גתות. בחפירות מאוחרות יותר נתגלו גם שרידי מבצר מן התקופה ההלניסטית, מימי המרד הגדול ומימי מרד בר כוכבא.

אל בקעת הנזירים ביער בן שמן
בבקעת הנזירים שביער בן שמן ישנן מערות, מצודות ודרכים עתיקות בעלות חשיבות היסטורית. הטבע, מסתבר, בונה לאדם “דירות” בחינם, כמו מערות אלה, שבהן גרו אנשים במהלך השנים. יש הסוברים כי הן שימשו כמערות לאגירת מים, קבורה או אחסון. המערות נוצרו כפי הנראה ע”י הטבע, אולם נחפרו והועמקו ע”י האדם (ניתן להיכנס לתוך המערות בעזרת פנסים!).
בתקופה העות’מאנית קיבלה המערה את הכינוי “מערת האסירים” (אל חביס). המערה גדולה ופתוחה. יש בה אור ואוויר ולכן גם אין צורך באמצעי תאורה ובמאמץ קל אפשר לטפס ולהיכנס אליה דרך חור בקיר. שימו לב - בצד שמאל יש מדרגות חצובות בקיר שבעזרתן אפשר להיכנס פנימה. עם קצת עזרה ודחיפות בידיים אפשר לטפס אליה, ובתוכה כבר אפשר לזקוף קומה. ליורדים – אפשר לקפוץ אל מזרון המונח בפתח החור העגול. בתוך המערה נראים כוכי שינה, ששימשו כנראה את עולי הרגל לירושלים, ועל הקירות חרוטים צלבים. אורך המערה כ-20 מ’ וגובהה מטר וחצי.
האגדה נקשרת לתנא נחום איש גמזו, שחי במאה השנייה לספירה והיה ממוריו של רבי עקיבא. יום אחד, כאשר היה בדרכו ללוד, הבחין בקרבת העיר בקבוצת חיילים רומים שחיפשו אותו, ומיד נכנס למערה. על פי האגדה, עכבישי האזור ארגו מסך צפוף של קורים וכיסו את פתח הכניסה למערה. החיילים שראו את הקורים היו בטוחים שאיש לא נכנס למערה, וכך ניצלו חיי התנא נחום.
אגדה נוספת מספרת על אבן “כורכר”, שממנה ייבנה בית המקדש באחרית הימים. נער שספינתו נטרפה בים ניצל בזכות נכונותו להוליך את רבי יהושע בן לוי, למצוא את האבן ב”מערתא דלוד” (ויקרא, דף ט”ו א’). האגדה מספרת שעם מציאת האבן אור גדול עטף את לוד. מסתבר שהיהודים באותה תקופה נאחזו בכל אגדה כדי שתוביל אותם לגאולה מהרומאים, וכך נחה על “עמק הנזירים” הילה של קדושה.
מהמערה נמשיך לעבר השביל אל בריכת אגירה גדולה (ביר א-שמי) הבנויה מאבן גיר קשה, שנועדה כנראה לספק מים לעולי הרגל ואולי גם לשמש לרחצת הנזירים. השם “א-שמי” מצלצל פונטית בדמיון מפליא לשורש השם שמעון ובייחוד לפי היגויו בערבית. ייתכן ושם זה, הוא גלגול והד לאותה אגדה קדומה. מימי הבריכה זורמים אליה מחורבת זכריה שנמצאת בגבעה מעליה. בתחתית בריכת האגירה ציפוי טיח, כדי למנוע את חלחול המים. ברוב ימות השנה ניתן למצוא מים בבריכה וגם בחודשי הקיץ. הבריכה משמשת כמאגר לשני יובלים קטנים של נחל גמזו. גודל הבריכה מעיד על יישוב גדול שחי על חקלאות וגידולי צאן. מערת קבורה נוספת מהתקופה הרומית מצויה ליד הבריכה ובמשקופה יש גילוף של עיט יפה - סימלה של האימפריה הרומאית. תוכלו למצוא אותה כ-40-30 מ’ ימינה (באותה הגבעה של מערת הנזירים - ממול לשלט של “יער ערוץ הילדים”!) המערה די מוסתרת. חור קטן בסלע ומעליו העיט, מסמן את הכניסה למערה. בכניסה יש לזחול, אבל לאחר מכן ניתן לעמוד זקוף. יש כמובן להצטייד בפנסים או בנרות. בתוך המערה הקרירה והטחובה נמצא חמש גומחות קבורה שמעליהן קשת מעוטרת בתבליט. כשנצא מהמערה נפסע בשביל הליכה קצר המוביל אותנו לשרידי חורבת זכריה, יישוב נוצרי עם שרידי מבנה כנסייה ואגן טבילה. מפסגת חורבת זכריה יש תצפית על הסביבה כולה.

כתיבה: חוה בראון
צילומים: ניב בראון וארכיון צילומי קק”ל

פורסם ב-5.12.2007