
מרבדי כלניות צובעים את הדרום באדום ושיחי רותם המידבר מפיצים את ריחם המתקתק והמשכר- כל זאת כאן ועכשיו בצפון הנגב. כל מי שמכיר את מתחם הבית הטורקי בפארק אופקים- מצודת “פטיש”, ישמח בוודאי לדעת כי בכל יום שישי במהלך חודש פברואר נשות אופקים החברות בארגון “העצמה האתנית”, יבשלו מטעמים, ישירו, ירקדו וייספרו סיפורים מבית אבא.
ציבור המטיילים מוזמן (הארוחה בתשלום).
“דרום אדום” - חגיגת פריחות בצפון הנגב מהווה הזדמנות נהדרת לציבור המטיילים ליהנות מהעושר הרב שמציע האזור: מסעדות, גלריית אמנים, טיולים מודרכים באופניים וברכבי שטח ועוד. על מנת להתמצא בשפע הפעילויות במהלך החודש ובימי שישי בלבד יופעלו תחנות מידע שיספקו למטיילים מפות, מידע על טיולים ואירועים.
כיצד מגיעים?
לבאים מבאר שבע יש לנסוע לכיוון צומת גילת (כביש מס’ 25), בין סימני ק”מ 199-198, ומשם מערבה בכביש מס’ 241 אל הכניסה לעיר. בכביש 241 פונים לכיוון דרום-מזרח בכביש הישן והנטוש, נוסעים בו
כ- 200 מטר ויורדים ממנו ליד תחנת מיתוג החשמל בפאתי נחל פטיש. כאן יתחיל מסלולנו.
המסלול
אנו נפקוד את פארק אופקים הנמצא במרחק של
כ- 20 ק”מ מצפון מערב לעיר באר שבע.
בכניסה לפארק מקדמת את פנינו חורשה של
עצי אשל הפרקים, עץ עמיד לתנאי החום והיובש של המדבר. נוסעים בדרך הסלולה כ - 300 מטרים עד למדשאה ולחניון המרכזי של הפארק, המשתרע משני צדי הדרך. בקצה המדשאה בולט פסל, עשוי
בדמות ציפור גדולה. הוא מעניין את הילדים בעיקר משום שמצוואר הציפור יורדות ארצה שתי מגלשות. ילדים ומבוגרים יחדיו נהנים גם ממתקני הספורט האתגרי שהציבה קק”ל בחניון ומכל המתקנים המאפשרים לערוך כאן פיקניק בחיק הטבע. החניון מתאים לאנשים ולילדים בעלי מוגבלויות פיזיות. הקמת הפארק נעשתה בסיוע הקרן לפיתוח שירותים לנכים במוסד לביטוח לאומי. הפסל הוא מעשה ידיהם של האמנים רוסלן סרגייב ואיגור סרני. הפסל עשוי מברזל שעליו הונחה רשת המשמשת לולים של עופות. כל זה מצופה בשכבות של בטון לבן, שעליו מוטבעים שברי קרמיקה. בצידה השני של הדרך נמצאים מתקני ספורט אתגרי: חבלים לטיפוס וקורות הליכה. הקמת החניון התאפשרה בתרומת ארגון נשות “הדסה”. החניון המרכזי הוא בסיס יציאה נוח לסיורים באתרי הפארק, שאליהם קל להגיע בנסיעה ב”דרך האופק” וב”דרך המערה”.
כדאי לשים לב לפריחתו המרהיבה והמשכרת של רותם המידבר שצובע אף הוא את הנגב בגווני ורוד-לבן.
ניסע מהחניון המרכזי לכיוון החניון העולה למצודה. אפשר לעלות למצודה ברכב, אך אנו נמשיך בדרך האופק (מסומנת בירוק) עוד כ-200 מטרים. הדרך עוברת בצד
נחל אופקים. אנו ניסע כעת בדרך המערה (מסומנת בכחול) ונגיע אל מערת אלג’ריר. במערה ישב המושל התורכי יחד עם מחלקת חיילים והמתין לסיום בניית המבצר. ליד פתח המערה נמצאים פתחיהם הסתומים של כמה בורות מים מהתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספה”נ). נראה כי גם המערה נוצרה באותה תקופה, כאשר תושבי המקום חצבו כאן אבנים. אורך המערה כ-40 מטרים וגובהה כשישה מטרים. הכניסה למערה היא דרך פתח גדול ומואר. החוצבים הותירו בתוך המערה חמישה עמודי סלע גדולים, שתומכים בתקרה לבל תתמוטט. שיחי מלוח קיפח, הצומחים ליד המערה, הם שריד לניסיונות חקלאיים שנעשו כאן להעשרת המרעה בנגב. מהמערה, חמש דקות של טיפוס, ואתם כמעט במבצר פטיש, המתנוסס בראש הגבעה (אפשר גם לעלות עם הרכב).
נעלה אל מבצר פטיש (קלעת פוטיס). המבנה, שלאחרונה שופץ, נבנה על ידי העות’מאנים בשנת 1894, כדי להשליט סדר בנגב הצפוני, שם פרצו סכסוכי דמים בין השבטים הבדווים. זהו מבנה אבן ארוך, עשוי ארבעה קמרונות. המבצר ניצב על גבעה שלטת, מדרגות מוליכות לתצפית יפה מגג המצודה. מכאן רואים את הבקע שחורץ נחל פטיש, מספר יישובים של מועצה אזורית מרחבים משקיפים על העיר אופקים. התל הבולט מעברו השני של הנחל, כקילומטר אחד מדרום-מזרח למבצר הוא
תל מנוח. הארכיאולוגים מצאו בו סימנים להתיישבות אדם מתקופת ההתנחלות של בני ישראל ועד התקופה הפרסית (מאות 5-11 לפני סה”נ).
חדש חדש באופקים!
מרכז למידה חוויתי-ציוני- קק”ל ועיריית אופקים חנכו לאחרונה מרכז למידה חווייתי. המרכז שוכן בסמוך למתנ”ס רבין בבית מפעל הפיס בעיר. המרכז נחנך בסיוע תרומת ידידי קק”ל בקנדה, קרן “אספר” ותוכנית “מעוף” של האגף לחינוך ולנוער בקק”ל ובשיתוף עיריית אופקים. המרכז מתבסס על תכנים ציוניים משולבים במוטיבים אקולוגיים, ומהווה בסיס לחיזוק הקשר בין תלמידי האזור עם ערכי הציונות ולהיכרות עם הסביבה הקרובה שבה הם חיים. יש במרכז תצוגות בנושא מים, יער, מדבור, מחזור חומרים, הצגת ההיסטוריה היישובית, סיפורי חומה ומגדל, שימור מול פיתוח, איזון אקולוגי ועוד. ובקרוב- תשוב הקופסה הכחולה אל מערכת החינוך בעיר.
כתיבה: חוה בראון
צילומים: ארכיון הצילומים של קק”ל
פורסם ב 07/02/2007
| x סגור חלון | מתוך האנציקלופדיה | אינדקס המונחים |
עץ גדול בעל גזע עבה הגדל בארץ באזורי מדבר חוליים, לאורך חוף הים ובאפיקי נחלים בנגב. הזן שגדל בארץ הוא אשל "הפרקים". הוא ניכר בהעדר עלים. הענפים הצעירים ירוקים, עשויים פרקים פרקים, והם הנושאים בתפקיד ההטמעה.
קיומו מותנה בדרך כלל במי תהום עמוקים, שהעץ מגיע אליהם הודות למערכת שורשיו המפותחת. צמיחתו באזורים בעלי מליחות גבוהה קשורה ליכולתו להפריש עודפי מלחים דרך בלוטות מיוחדות הנמצאות בעליו הזעירים. פרחיו לבנים וקטנים, וערוכים בתפרחת, הבולטת על רקע ענפיו הדקיקים שעליהם קשקשים. באזורים חוליים מרבים לטעת אותו כשובר רוח וכן כעץ לצל ולבנייה. תקופת הפריחה של העץ היא בשלהי הקיץ.
| x סגור חלון | מתוך האנציקלופדיה | אינדקס המונחים |
הרותם הוא אחד מצמחי המידבר הבולטים באזורנו. הוא נפוץ בנגב המערבי, בחולות מישור החוף ובהרי השומרון. הוא צמח מוגן ושייך למשפחת הפרפרניים. שמו נגזר מהמילה "לרתום" במובן של לקשור, וזאת בגלל ששורשי השיח מעמיקים באדמה ולופתים אותה בחוזקה ובכך מונעים מהחול לנוע. פרחיו לבנים ורדרדים, והם ערוכים בקבוצות קטנות לאורך הענפים. הוא מהווה מקור חשוב לצוף ולאבקה לדבורי הבר במידבר.
הרותם פורח בחורף ונפוץ בעיקר בנגב ובחולות מישור החוף. גובהו של שיח הרותם הוא כמטר אחד. אורך שורשיו מגיע עד כ- 20 מטר מתחת לאדמה והם מסתעפים לרשת ששיטחה כ- 40 מ"ר, כדי לקלוט מים בתנאים הצחיחים של המדבר. באזור מישור החוף השורשים פחות עמוקים ופחות מסתעפים. הפרי הינו תרמיל חד זרעי, בלתי נפתח, שמצהיב עם הבשלתו. עם ההבשלה נופל הפרי על הקרקע ונאכל על-ידי נברנים, שאינם מעכלים את הזרע ומפרישים אותו בצואתם.











